הַמְמַחֵק אֶת הַכְּרֵישָׁה, וְהַסּוֹחֵט שְׂעָרוֹ בִּכְסוּתוֹ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַיּוֹצְאִין בְּכִי יֻתַּן, וְאֶת שֶׁבּוֹ אֵינָן בְּכִי יֻתַּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּצְאוּ מִכֻּלּוֹ:

הממחק את הכרישה. מי שמקנח הכרתי מבלילה שעליה והוא מחובר לקרקע או נפל עליו שלא לרצון או מי שסוחט שערו בבגדיו לנגבו כל מה שיהיה שותת מן המים בעת הסחיטה או הניגוב מכשיר לפי שהוא נתכוין לירידת המים ההם וכל מה שנשאר שם בשער או בכרתי וכיוצא בו אינו מכשיר לפי שלא היתה כוונתו שתשאר בו בלילה והלכה כר' יוסי לפי שהוא לטעמייהו דב"ה הקודם:

הממחק. והר"ב העתיק המוחק. וכן מייתי לה בגמרא פ"ג דכריתות דף ט"ו. אבל הר"ש העתיק כגירסת הספר. וכן הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פי"ג מהט"א:

הכרישה. והוא מחובר לקרקע. אי נפל עליו שלא לרצון הרמב"ם:

והסוחט שערו בכסותו. והר"ב העתיק בשערו ובכסותו. וכן העתיק הר"ש. הכי מייתי לה בגמרא דכריתות. והרמב"ם העתיק כגי' הספר בפירושו ובחבורו. ומפרש שסוחט שערו בבגדיו לנגבו:

היוצאין בכי יותן. אע"ג דשלא ילקה הכותל אינו בכי יותן. (כדתנן במשנה ג' פ"ד) התם משום דלא ניחא ליה דאתו. וה"נ אע"ג דלא ניחא ליה מעיקרא. מ"מ כיון שהוא עצמו דוחקו להוציא מהם המים. אחשבינהו. תוספות דכריתות [ד"ה והיוצאין]: