הַמּוֹרִיד אֶת הַגַּלְגַּלִּים וְאֶת כְּלֵי הַבָּקָר בִּשְׁעַת הַקָּדִים לַמַּיִם בִּשְׁבִיל שֶׁיָּחוּצוּ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. הַמּוֹרִיד בְּהֵמָה לִשְׁתּוֹת, הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּפִיהָ, בְּכִי יֻתַּן. וּבְרַגְלֶיהָ, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. אִם חָשַׁב שֶׁיּוּדְחוּ רַגְלֶיהָ, אַף הָעוֹלִין בְּרַגְלֶיהָ, בְּכִי יֻתַּן. בִּשְׁעַת הַיַּחַף וְהַדַּיִשׁ, לְעוֹלָם טָמֵא. הוֹרִיד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁיּוּדְחוּ רַגְלֶיהָ, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן, שֶׁיֶּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה:

גלגלים הם המסבבים אשר בעגלה אשר דשין בה ונושאין עליה משא וכלי הבקר המחרשות וכיוצא בהם:

בשעת הקדים. בזמן החמה:

בשביל שיחוצו. כדי שיסתמו סדקיה לפי שעץ בימות החמה יסדק וכששורין אותו במים נסתמין אותן בקעים ופי' הרי זה בכי יותן לפי שהמים ההם הנתלים בהם הם ברצונו וכשנוגעים בהם פירות ברצונו ג"כ הוכשרו ועיקר הענין הזה בכל המסכת הזאת הוא שהכלי כשנבלל שלא ברצון אע"פ שנגעו בפירות ברצון אינן מכשירין כיון שהבלילה הזאת מעיקרא לא היתה ברצון אבל אם נבלל הכלי ברצונו גם הם מוכשרים וכדין בלילת הכלים כך דין בלילת האדם עצמו או הבהמה גם כן כשהיתה ברצון אז היא מכשרת:

ופי' אמרו בשעת היחף כשיגעה הבהמה מן ההליכה והשיגה עיפות ויגיעה וזה החולי מחולי הבהמות נקרא בערב אל (חס"א) [חכ"א] ופירוש יחפות ובשעת הדישה עד שתיגע הבהמה מהדישה והיא ג"כ אז כואבת מרגליה וכשהיא הבהמה בענין זה אינה צריכה מחשבה שיודחו רגליה אלא לעולם מים שברגליה ברצון הוא לפי שהיא בשעה זו יועיל לה תערובת המים כדי שתסור יגיעתה ובעבור היות הדבר על הרוב בכוונה על כן נאמר לעולם טמא אפי' לא חשב וכבר ביארנו בתחלת המס' הזאת שהוא אומר טמא וטהור בעבור מכשיר ואינו מכשיר:

בשעת הקדים. כתב הר"ב בשעת החום. רוח הקדים נושב. *[ומביא חום בימות הקיץ כדכתיב (יונה ד') רוח קדים חרישית. וכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' (הר"ש) וסיפיה דקרא קמא יותך השמש וסיפיה דקרא בתרא. ויבוש מקורו ויחרב מעינו]:

שיחוצו כתב הר"ב כמו שיאוצו וכו'. ז"ל הר"ש שיחוצו לשון דבר החוצץ שמהדקין אותו. א"נ דרך היתדות שבנקבים להיות מתרפין בשעת החום. וכשמורידין במים ונישורין שם. חוזרין להיות אוצין כבתחלה. ושיחוצו כמו שיאוצו מלשון אורגים חוצצין. דתניא בתוספתא דמקואות. וכן דרך גיגית וחבית של עץ מתרפין בחום ולא יחזיקו המים וכששורין אותן במים חצי יום מחזיקין המים ע"כ. והא דמייתי מהתוספתא אורגים חוצצים. חפשתי אחריו ולא מצאתיו. ונ"ל שנתכוין לאותה ברייתא דהתם ספ"ו האגד שע"ג המכה הקשקשים שע"ג השבר כו' חוצץ וחוצצין ונראה בעיני דחוצץ צריך להיות אוצץ. ובדברי הר"ש צ"ל אגדים אוצצים. והערוך ערך אץ הביא מהגמ' איצצא (ברכות דף ל"ג) שענינו דוחק:

בשעת היחף. פי' הר"ב בשעה שהבהמה יעפה ויגעה וזה החולי מחולי הבהמות נקרא בערב א"ל חכ"א ופי' יחפות. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב פ"א בשעת היחף והדיש כו' בשביל שיהיו נקיות. לא בא לפרש פי' אחר אלא על הדיש. ולא על היחף ואגב הוא דנקטיה נמי. ונ"א האף. וכן העתיק הר"ש. וז"ל בשעת האף שהחום גדול ביותר. וע"ש שהאף מוציא חום והבל. קורא לשעת החום מרובה שעת האף ע"כ. ומהר"ם גורס ג"כ האף ומפרש בשעה שיש רעם. שנראה כאילו יש אף וזעם בעולם. כלומר כשיש חום גדול ע"כ:

הורידה חש"ו וכו' ע"ל רפ"ו ומ"ש שם: