קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה תֻרְמוֹסִין וּנְתָנוּהָ לְתוֹךְ מִקְוֶה, מוֹשִׁיט יָדוֹ וְנוֹטֵל תֻּרְמוֹסִין מִתּוֹכָהּ, וְהֵם טְהוֹרִים. הֶעֱלָם מִן הַמַּיִם, הַנּוֹגְעִים בַּקֻּפָּה, טְמֵאִים, וּשְׁאָר כָּל הַתֻּרְמוֹסִים, טְהוֹרִים. צְנוֹן שֶׁבַּמְּעָרָה, נִדָּה מְדִיחָתוֹ וְהוּא טָהוֹר. הֶעֱלַתּוּ כָל שֶׁהוּא מִן הַמַּיִם, טָמֵא:

אינן בכי יותן. המים שלאחריה ושבחבל. דלא ניחא ליה אלא שיפלו המים לתוכה בלבד:

שמור עיקר זה והוא שהפירות שנבללות במבוע מים או במקוה מים לא הוכשרו לטומאה בעוד שהם במים ההם עד שיצאו המים ממקום קבוצם או ממבועם ויפלו בהם הפירות או יפלו עליהם בכוונה ואז הן מוכשרין וזה לשונו בסיפרי יכול אפילו הן הפירות בבורות שיחין ומערות יהיו מוכשרין תלמוד לומר בכל כלי יטמא ואמרו עוד מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף אני ארבה את שמלאן לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים שהן תלושין מן הקרקע ומוציא את שבבורות ושבשיחין ושבמערות שאינן תלושין מן הקרקע ומשום זה העיקר אמרו בכאן כי צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור לפי שלא הוכשר כל זמן שהוא בתוך מי המערה עד שיצא ואפילו משהו ממי המערה ואז יהיה הקצה שיצא ממנו מוכשר בבלילה אשר עליו לפי שהמים שעל הצנון נתלש מן הקרקע ואז יטמא הצנון ההוא בנגיעת הנדה וזה הטעם עצמו בתורמוסים שבקופה לפי שהאיש הזה הטמא כשמעלה הקופה הוכשרו התורמוסין ונטמא מהם כל מה שנגע בקופה בעבור היות הקופה טמאה והיא הראשון לטומאה במגע הטמא הזה אשר נשאה מן המקוה ושאר כל התורמוסין טהורין לפי שהן תורמוסין של חולין ולא נמצאו בחולין שלישי כמו שביארנו בשני של טהרות:

תורמסין. ושנינו ברפי"ח דשבת התורמסין היבש שהוא מאכל לעזים:

מושיט ידו וכו' והן טהורים. פי' הר"ב שלא הוכשרו במים שבמקו' דכתיב בכל כלי כו' והעתקתי הברייתא במ"ג. וכתב הר"ש ז"ל. שלא הוכשרו. דלא ניחא ליה. דדוקא בצנון שחישב להדיחן. הוכשרו כשהעלתו. אבל הני לא. ע"כ. ועיין במשנה דלקמן:

העלם מן המים. כלומר שלא נטלן מתוך הקופה שדרך ליטלם קצתם קצתם. אבל העלה כולם כאחת דהיינו שהעלם עם הקופה. והרמב"ם בחבורו (פי"ב מהט"א הלכה יב). העתיק העלה. וכן בפירושו:

הנוגעים בקופה טמאים. ותימה מאי שנא משק מלא פירות דפ"ק (משנה ד') דלא הוכשרו במים הנוטפים. מן השק. ושמא הכא ניחא ליה טפי בהדחה דקופה. הר"ש: