הַמּוֹדֵד אֶת הַבּוֹר בֵּין לְעָמְקוֹ בֵּין לְרָחְבּוֹ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְעָמְקוֹ, בְּכִי יֻתַּן. וּלְרָחְבּוֹ, אֵינוֹ בְכִי יֻתַּן:

דחיו. דחהו:

פי' לרחבו. שידע כמה רחבו. ועמקו שידע כמה עמקו ואין ספק כי כשישער הרום בידו או במדה שהוא מתכוין בלילת המדה ההיא או ידו וע"כ המים הנתנין בידו או במדה מכשיר כשנגעו בהן בפירות בכוונה כמו שקדם ביאורו והלכה כר"ע:

רבי עקיבא אומר לעמקו בכי יותן. כתב הר"ב כשאדם מודד עמקו כו' לפיכך רוצה הוא במשקה שברושם. א"ל [ר' טרפון] אם כן יהא משקה שברושם טמא. למטה מן הרושם טהור. א"ל אי אתה מודה שהממלא בחבית המים העולים וכו' (ברפ"ד) שא"א למים שיפלו לתוכו עד שנגעו לאחריה [ה"נ] א"א למשקה שברושם עד שיהא למטה מן הרושם. וחזר ר"ט להיות שונה כדברי ר"ע. תוספתא הביאה הר"ש. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"ע שחזר ר"ט כו' ז"ל הכ"מ פי"ג מהט"א הלכה כר"ע מחבירו כ"ש דבר פלוגתיה הודה ליה ע"כ. אבל אפשר דהר"ב דוקא קאמר לפי שחזר ר"ט. משום דאיכא דאמרי בפ"ט דכתובות דף פ"ד דר"ט לאו חבירו הוה. אבל הרי"ף והרא"ש לא העתיקו אלא כמ"ד דחבירו הוה: