חֲלֵב הָאִשָּׁה מְטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן, וַחֲלֵב הַבְּהֵמָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא לְרָצוֹן. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים. מָה אִם חֲלֵב הָאִשָּׁה שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד אֶלָּא לִקְטַנִּים, מְטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן, חֲלֵב הַבְּהֵמָה שֶׁהוּא מְיֻחָד לִקְטַנִּים וְלִגְדוֹלִים, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם טִמֵּא חֲלֵב הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, שֶׁדַּם מַגֵּפָתָהּ טָמֵא, יְטַמֵּא חֲלֵב הַבְּהֵמָה שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, שֶׁדַּם מַגֵּפָתָהּ טָהוֹר. אָמַר לָהֶם, מַחְמִיר אֲנִי בְּחָלָב מִבְּדָם, שֶׁהַחוֹלֵב לִרְפוּאָה, טָמֵא, וְהַמַּקִּיז לִרְפוּאָה, טָהוֹר. אָמְרוּ לוֹ, סַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים יוֹכִיחוּ, שֶׁהַמַּשְׁקִים הַיּוֹצְאִין מֵהֶן לְרָצוֹן, טְמֵאִים, וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן, טְהוֹרִים. אָמַר לָהֶן, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים, שֶׁתְּחִלָּתָן אֹכֶל וְסוֹפָן מַשְׁקֶה, תֹּאמְרוּ בְחָלָב שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ מַשְׁקֶה. עַד כָּאן הָיְתָה תְשׁוּבָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִכָּאן וָאֵילָךְ הָיִינוּ מְשִׁיבִין לְפָנָיו, מֵי גְשָׁמִים יוֹכִיחוּ, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן מַשְׁקֶה וְאֵינָן מְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן. אָמַר לָנוּ, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמֵי גְשָׁמִים, שֶׁאֵין רֻבָּן לָאָדָם, אֶלָּא לָאֲרָצוֹת וְלָאִילָנוֹת, וְרֹב הֶחָלָב, לָאָדָם:

כל מקום שאתה שומע בכאן מטמא ואינו מטמא. ר"ל אם הוא משקה או אינו משקה וכשהוא משקה דינו כדין המשקין מהיותו מכשיר ומטמא עצמו ויטמא כשיצא מגוף טמא וכאשר אינו משקה הוא טהור בכל ענין וטעם לרצון שחולבין אותו בכוונה ומכוונין עליו שיהיה משקה ושלא לרצון שיצא מעצמו בלא חליבה או שנחלב בלא כוונה אבל על דרך שחוק וכיוצא בו ואמרו בזב דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין רצה לומר שהן בתורת משקין שנטמאו בזב בלבד ואינם אבות הטומאות כמו זובו ורוקו כמו שזכרנו בפ"ק דכלים וכמו שנבאר במסכת זבין (פ"ה מ"ז) וכבר נקדם לך בפרק אשר לפני זה כי הדבר אשר שותת מן הענבים והזיתים בלא כוונת סחיטה אינו משקה עד שיתכוין בעליו לאסיפת השתיתה ההיא וישים אותה בכלי ואז תהיה משקה ולפי שאמר ר"ע בויכוחו זה כי החלבים כולם משקה יצאו בכוונה או בלא כוונה ושם ראייתו בזה כן אין חילוק בין חולב לרפואה או חולב לשתיה ע"כ אמרו לו זיתים וענבים יוכיחו אשר אין לחלוק ג"כ בין מי שיוציא מיציהם לשתיה או לרפואה ואעפ"כ אין מיציהם משקה אלא כשיוצא ברצון והמאמר כולו מבואר ואין הלכה כר' עקיבא:

לרצון ושלא לרצון. פירש הר"ב לרצון שנחלב בכוונה כו' וכן פירש הרמב"ם. וכלומר דלא הוי כמו לרצון ושלא לרצון דריש פ"ק. דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים ומש"ה אפילו סופו לרצון. אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה. וכ"כ התוספות בריש פכ"ב דשבת [ד"ה חלב]:

שדם מגפתה טמא. דיש לנו להשוות משקים היוצאים מן האשה [ד]. הר"ש:

שהחולב לרפואה. לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה טמא דהא לרצון הוא. והמקיז דם לבהמתו לרפואה. טהור דדם מגפתה היא. והואיל והחולב לרפואה טמא. אף הנוטף שלא לרצון טמא. רש"י רפכ"ב דשבת:

והמקיז לרפואה. נראה בעיני דמכאן ראיה לפירוש הר"ש דלשתייה אף בבהמה מכשיר דאלת"ה אמאי דחיק נפשיה לומר מחמיר אני בחלב מדם מטעמא דמשכחת לה חומרא בלרפואה. תיפוק לי' דבלשתייה גופה שכן סתם כל חליבה. דמשכחת חומר בחלב מבדם. דהמקיז אף לשתייה בבהמה טהור ותיובתא להרמב"ם דמפ' לעיל דם הקזה בשל אדם דוקא. ונפלאתי על הכ"מ שהניח מ"ש הרמב"ם דבשל אדם ולא פי' בו דבר ולי צ"ע:

ושלא לרצון טהורים. כדתנן בפרקין דלעיל בסופו הא למה זה דומה לסלי זיתים וענבים שמנטפין. הר"ש:

סליקא לה מסכת מכשירין