אלא לוקה ארבעים. דאמר קרא (שם כ״ה) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע, משום דהרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע, אלא, עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להנך רשעים, והיה אם בן הכות הרשע:
באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום כו': פירוש זה המאמר כי כשיעידו העדים שראובן הרג את שמעון אחר כן בא קהת וחושים והזימו אותם עדים ואחר כך באו עדים אחרים והעידו אותו העדות בעצמו שהעידו העדים הראשונים והוא שראובן הרג את שמעון והזימו ג"כ קהת וחושים לאותם העדים השניים וכן השלישיים ורביעיים ואפילו באו אלף כתות זו אחר זו ויעידו כולם עדות אחת ושני עדים עומדין ומזימין את כולם יהרגו על פי שנים האלו ורבי יהודה אומר כאילו הוא תמה מזה איסטיסית היא זו גזור מן אסטיס והוא צבע שצובעים בו כעין תכלת ונקרא בערבי נל"ג פירוש זה אמר כאילו עדות אלה המזימין יורה של צבעים כל מי שנגע בה יצטבע כמו שזה אומר שכל מי שיעיד אותו עדות יהרג ואין נהרגין אלא כת ראשונה בלבד ואין שומעין מאותן שבאין אחר כן ואין הלכה כר' יהודה לפי שאילו נתבררה עדות העדים השניים ולא ימצא להם מזימין היה נהרג ראובן עם העדים הראשונים שהזימו וגם כן אילו באו עדים ויזימו קהת וחושים יהרג ראובן וקהת וחושים וינצלו העדים הראשונים ועל זה תקיש:
איסטסית היא זו. כתב הר"ב כלומר זאת הכת היא סרה וכו'. ובגמ' אפי' כת ראשונה נמי לא אמר ר' אבהו שקדמו והרגו. מאי דהוה הוה [ולמה לי למתני אלא כת ראשונה] אלא אמר רבא ה"ק אם אינה אלא כת אחת נהרגת. אי איכא טפי אין נהרגין. הא בלבד קאמר [משמע שיש עוד אחרת]. קשיא. [*ולקמן אכתוב בזה]. ומ"ש הר"ב פירוש אחר וכו' דסבירא ליה לר' יהודה דלאחר דאתזמא לה כת ראשונה תו לא מקבלים סהדותא דכת שניה וכו' דלא קרינא לה ועשיתם וגו' וכן פי' הרמב"ם. ויש לתמוה מאי איסטסית היא זו. והא לאו משום המזימין קאתינן עלייהו. אלא משמע איפכא דהא משום דתו לא מקבלים סהדותא וכו' הוא ומחזיקין למוזמין ולכל המעידים כמותם שהם שקרנים ושהמזימים העידו באמת. ונראה בעיני דיש לפרש דר' יהודה שאמר איסטסית היא זו לדבריהם דרבנן קאמר להו לדבריכם דסבריתו דמקבלים סהדותא דכת שניה. ואין מחזיקין למוזמים ולמעידים כמותם שכולם עדים שקרים הם. אפ"ה לא הוה לכו לדון להריגה לכל המוזמים. אלא הוה לכו לומר איסטסית היא זו אבל לדידי בלאו הכי אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. משום דאין מקבלין וכו'. וא"ת ומאי דוחקיה דהרמב"ם דמפרש דר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו. ונראה בעיני משום דלפי מאי דמפרש הרמב"ם ניחא לישנא דמתני' דתנן אלא כת הראשונה בלבד ואזלה לה קושית הגמ'. דהא השתא דאמרן דלר' יהודה לאחר דאתזמא כת הראשונה תו לא מקבלים וכו' לא משכחת אלא דוקא אי קטלה לה לכת הראשונה. ולפיכך שפיר קתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד אבל היא נהרגת ואפילו איכא טפי דאי לאו הכי שאינה נהרגת לא משכחת דלא מקבלין סהדותא דכת שניה אבל גמ' דסלקא לה למתני' בקושיא היינו דסבירא ליה דלא אמרי' טעמא דר' יהודה משום דאין מקבלין וכו' אלא דטעמיה כפשטא וכפי' הראשון שכתב הר"ב. ואל תקשה דאף ע"ג דלישנא דמתני' ניחא לפירוש הרמב"ם מכל מקום לא הוי ליה לחדש סברא זו בדברי ר' יהודה דס"ל דאין מקבלין וכו' ולפרש דלא כהגמ'. דאה"נ דאיהו לא חידש סברא זו. ולא מלבו היתה זאת אלא סברא זו עצמה. היא סברא שנזכרת בגמ' בדברי ר' יהודה בההוא עובדא דההיא איתתא דאיית' סהדי ואשתקור ואיית' סהדי ואשתקור וקאמר ריש לקיש הוחזקה זו. ואמר ליה ר' יוחנן אם הוחזקה זו כל ישראל מי הוחזקו. ואמרינן לימא ר"ל דאמר כר' יהודה ור' יוחנן דאמר כרבנן. אמר לך ר' יוחנן אנא דאמרי אפי' לר' יהודה ע"כ לא קאמר ר' יהודה אלא התם דאמרי אטו כ"ע גבי הנהו הוו קיימי וכו' ופי' הרי"ף לימא ר' יוחנן דאמר כרבנן דכיון דקאמרי רבנן אפי' מאה יהרגו. שמעינן מינה דסברי רבנן אע"ג דאתזמא ראשונה אי אתיא כת שניה ומסהדא על אותו פלוני שהרג את הנפש מקבלינן סהדותא וקטלינן אפומה. וכן אי אתזמא לה כת שניה נמי וכו'. ומש"ה כד מתזמו כולן יהרגו כולן דכל כת וכת קרינא בה ועשיתם לו כאשר זמם והו"ל ר' יוחנן דאמר אם היא הוחזקה וכו' למימרא דמקבלינן סהדותא דמאן דאתי ומסהיד בתר דאשתקור סהדי קמאי כרבנן ור"ל דאמר כיון דאשתקור סהדי קמאי לא מקבלינן וכו' כר' יהודה דאמר אין נהרגת וכו' וכיון דאתזמא לה כת הראשונה לא מקבלינן וכו' ומש"ה כד מסהדי ומתזמי לא קטלינן דלא קרינא בה וכו'. ע"כ. דחזינן השתא דסברא זו דלר' יהודה אין מקבלין וכו' אחר שהוזמה ונהרגת הראשונה היא סברא דס"ל לגמ'. אלא דלמסקנא דאמרי' דר' יוחנן אמר אפילו לר' יהודה לא קיימא הך סברא אלא טעמיה דר' יהודה משום דאמרי' אטו כ"ע גבייהו הוו קיימי כלומר איסטסית היא זו. וכפירוש הראשון שכתב הר"ב ועל המסקנא הזאת ודאי דקשיא קושית הגמ'. דכיון דחזינן דאיסטסית היא זו אפילו כת הראשונה לא תהרג ומשנינן לה ה"ק אם אינה וכו' וקשיא הא בלבד קאמר וליכא לפרוקה. וכ"כ הרמב"ן בספר מלחמות דזו הסוגיא דקאי לישנא דמתני' בקושיא דוקא למסקנא היא אבל אליבא לימא דאמרן לא קשיא. אלא אדרבא דוקא כשכת הראשונה נהרגת הוא [דמשכחת] דלא מקבלין אבל בלאו הכי לא. ולפי שלאותה סוגיא דלימא ניחא לישנא דמתני' ולא קאי בקושיא. מש"ה תפס לו הרמב"ם בפירוש המשנה כפי אותה סוגיא. אע"ג דלמסקנת הגמ' לא קיימא לפי שנראה בעיניו יותר לפרש המשנה שתהא קיימת בלא קושיא. ועלה בידינו ששני הפירושים שכתב הר"ב גם שניהם הם בגמ' ושהראשון שכתב הר"ב הוא האחרון שבגמ' ובמסקנא. אלא דלישנא דמתני' קאי בקושיא דלא הוה למתני בלבד. והפירוש האחר שכתב הר"ב הוא הראשון שבגמ' בדסלקא דעתיה לימא וכו'. ולאותו פירוש ניחא לישנא דמתני' ובדוקא נקטה בלבד. ויצא לנו ג"כ מכל זה ששני הפירושים שזכר הר"ב בפירוש מלת אסטסית [*וחלוף הגירסאות] גם שניהם עולים לשני הפירושים. ולא חלקם הר"ב אלא לפי שהלשון הראשון מצא בפירש"י והעתיקו כלשונו פי' המלה ופי' הענין. והלשון האחרון מצא בפירוש הרמב"ם ובדברי הרי"ף והעתיקם ג"כ כלשונם בפירוש המלה והענין. אבל ודאי דלשני הלשונות פירוש מלת אסטסית וגרסתו אינה נתלה כלל בפירוש הענין:
