עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת (שם יז), אִם מִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָרַט הַכָּתוּב בִּשְׁלשָׁה, אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלשָׁה לִשְׁנַיִם, מַה שְּׁלשָׁה מַזִּימִין אֶת הַשְּׁנַיִם, אַף הַשְּׁנַיִם יָזוֹמּוֹ אֶת הַשְּׁלשָׁה. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין, אַף שְׁלשָׁה אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בָא הַשְּׁלִישִׁי אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְאִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יְשַׁלֵּם שָׂכָר לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְעוֹשֵׂי מִצְוָה:

שגירש את אשתו. בפנינו ביום פלוני, וזה אומר לא גרשתי ואיני חייב לה כתובה:

על פי שנים או שלשה עדים יומת המת כו': דברי ר"ע פירושו כי העדות היא מתקיימת בשנים וכשנלוה אליהם שלישי יהרג עמהם אם הוזמו שלשתן ואילו הוזם הוא לבדו לא יהרג ולא נתחייב מיתה אלא על שנצטרף לעוברי עבירה ודברי ר"ע ור' שמעון קיימין ואין עליהם חולק ואולם כל א' מהם ענין ברור: וזה שאמרנו עד שיזומו כולם ובלבד שיעיד כל אחד מהם בתוך כדי דבור חבירו ויהיה הכל עדות אחת וכאילו כולם העידו עדות בבת אחת:

להקיש שלשה לשנים. ה"ג בכל הנוסחאות והכי מייתי לה בסוף ב"ב דף ק"ס. ולכאורה אפכא הוה ליה למתני להקיש שנים לג':

מה ג' מזימין השנים. דהא רובא נינהו. נ"י:

ת"ל עדים. לומר אפילו מאה אין להם אלא דין שני עדים. נ"י. והתוס' כתבו תימה אימא דעדים אתא אפילו לארבעה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול יותר מן השלש דכתיבי בקרא אבל טפי מארבעה לא. וי"ל דכיון שכת אחת מזמת שתי כתות ה"ה מאה. ע"כ: ר"ש אומר מה שנים אינן נהרגים וכו'. ר"ש סתמא ר"ש בן יוחאי הוא שהוא תלמיד ר"ע ואין לחוש שנשנה קודם לרבו כמ"ש התוס' ב"מ דף ד' [סוף ע"ב] אברייתא. וכבר כתבתי כיוצא בזה במשנה י' פ"ג דבכורים:

[*מה שנים וכו'. כתב הר"ב ואמר מר וכו'. ועיין עליו בפירושו למשנה ג' פ"ו דסוטה]:

עד שיהיו שלשתן זוממין. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ה דסנהדרין בשם התוס' דדוקא בשכיונו עדותן וכו'. ומ"ש הר"ב והוא שהעיד וכו' בתוך כדי דבור. דוקא בשלישי וכן אם הם יותר אבל לא בשנים הראשונים וכ"כ בהדיא הטור סימן ל"ח ושעור תוך כדי דבור מפורש רפ"ד דנזיר. ומ"ש הר"ב אבל אם העידו וכו' הרי הן ב' כתות לכל דבר וכפירש"י ועיין מ"ש במשנה דלקמן דהתוס' והרמב"ם חולקים בזה:

ר"ע אומר לא בא השלישי וכו'. לשון רש"י לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה שהרי השנים כשרים לכל עדיות וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד ולא בא וכו' ע"כ. וכתב הרמב"ם ודברי ר"ע ור"ש קיימין ואין עליהם חולק ע"כ. וכן אין שניהם חלוקין זה על זה והא דמתניין בלישנא דפלוגתא: הא אשכחן טובא דכוותיה ולא פליגי וכמ"ש במשנה ו' פרק ג' דבכורים אבל נ"י כתב ז"ל וריב"א מפרש דר"ע חולק על ר"ש ומפרש כך לא בא השלישי להקל עליו ולומר שלא יזומו עד שיזומו כולם אלא להחמיר עליו לומר שנהרג מיהא כשניזם אבל אם הוזמו שנים הראשונים נהרגים אע"פ שלא הוזם השלישי ועוד פי' הר"י גיאות דאם הוזמו השנים אע"פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממים. וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר כיוצא בהן אלמא שהשנים הוזמו ולא השלישי. דאילו הוזם השלישי גם הוא היה נקרא עובר עבירה. והרי נעשה דין שלישי כדין השנים בטפולו להם ולא בהזמתו. ומ"מ אף לפירוש זה הלכה כר"ש דת"ק אית ליה דר"ש והוה ליה ר"ע יחידאה ע"כ. והתוס' פ"ה דסנהדרין דף מ"א פירשו דר"ע אית ליה דר"ש ומוסיף הוא מה שנים נמצא אחד מהן קרוב וכו' כדתנן לקמן דאילו לר"ש תתקיים העדות בשאר:

על אחת כמה וכמה ישלם שכר וכו'. לשון הר"ב שמדה טובה מרובה וכו' במדה טובה הוא אומר (שמות ל״ד:ז׳) נוצר חסד לאלפים. במדת פורענות הוא אומר (שם) על שלשים ועל רבעים רש"י. ועיין מ"ש בסוף פרק בתרא: