הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. קְרָאָהּ עַל פֶּה, קְרָאָהּ תַּרְגּוּם, בְּכָל לָשׁוֹן, לֹא יָצָא. אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז. וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית, יָצָא:

הקורא את המגלה למפרע לא יצא. דכתיב (אסתר ט׳:כ״ח) והימים האלה נזכרים ונעשים, מה עשיית הימים א״א למפרע, דא״א שיהא חמשה עשר קודם ארבעה עשר, אף זכירה שהיא קריאת המגילה, למפרע לא:

הקורא את המגילה למפרע כו': כתוב במגילה נזכרים ונעשים כמו שאי אפשר לאדם לעשות מלאכה בזמן שעבר אם לא עשאה כמו כן אין ראוי לקרות את המגילה אחר זמן קריאתה ואסור לקרותה על פה לאמרו נזכרים ואמר כתוב זאת זכרון בספר ושיעור זו המשנה ופירושה כך עברי שקראה תרגום בכל לשון לא יצא חוץ מלשון יוני אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז והוא שתהיה כתובה בלע"ז כדי שלא תהא קריאתו על פה ומה שנשתנה לשון יוני משאר הלשונות לפי שהיה מובן אצלם הלא תראה מה שאמר במה שקדם אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית והטעם מפני שהם פרשו התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם וכאלו היתה אשורית וכן אמר לשון יוני לכל כשר ומוסיף על זה כי זה הלשון היה משובח אצלם רבינו הקדוש אומר מה לי לשון תרסי או לשון עברי או לשון יוני והלועז ששמע אשורית יצא לפי שאע"פ שאינו יודע פי' כל מלה ומלה יודע הוא כל המעשה:

קראה על פה לא יצא. [*כתב הר"ב] כתיב הכא נזכרים כו'. בגמרא ממאי דהאי זכירה בקריאה דלמא עיון בעלמא. לא ס"ד דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:

תרגום בכל לשון. פי' הר"ב או בכל לשון. וזו ואצ"ל זו קתני. רש"י בגמרא. ועיין לקמן:

אבל קורין אותה ללועזות בלעז. כתב הר"ב ובלבד שתהא כתובה באותו לשון. הר"ן מוקים למתניתין אפילו לרשב"ג דמשנה ח' פ"ק דהלכה כמותו ויהיב טעמא דכיון דעיקר מצות מגילה משום פרסימי ניסא. עיקר פרסום הנס תלוי בידיעה. וכל שאינו יודע אלא גיפטית עיקר פרסומיה בגיפטית אע"פ שאין הספרים נכתבין בו עכ"ד. ונראה לי שכן גם דעת הרמב"ם שהרי בפרק ב' מהלכות מגילה כתב לזאת הבבא. אע"ג דבפרק א' מהלכות תפילין פסק כרשב"ג. אלא ש"מ דס"ל דאף רשב"ג מודה במגילה. ועיין במשנה דלקמן:

ללועזות כל שאינו לשון הקדש. נקרא לעז. רש"י. וכן כתיב בהלל מעם לועז. ועל מצרים נאמר. עיין ברד"ק:

והלועז ששמע אשורית יצא. כתב הר"ב ויונית הוא כאשורית כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות מגילה. אלא שלא כתב שכבר אבד וכו'. דסמך בזה על מ"ש בפ"א מהלכות תפלה. כמ"ש ב"י סי' תר"ץ. וטעמייהו. דמתניתין עצמה דהכא סברה כרשב"ג. ולא הוי מחלוקת ואח"כ סתם. וכמ"ש הר"ן דתנא דמתני' דהכא לא מעייל נפשיה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג. אלא אתא לאשמועינן שאין כל הלשונות כשרים במגילה לשאינו בקי בהן. ולבקי בהן כולם כשרים. ומשום הכי קאמר קראה תרגום בכל לשון לא יצא לרבנן. בר מלשון אשורית. ולרשב"ג בר מאשורית ויונית. אבל קורין אותה ללועזות בכל לעז שבעולם [שהם] מכירין בו והלועז ששמע אשורית יצא לכ"ע. ולרשב"ג באשורית ויונית עכ"ד. ומ"ש הר"ן דמשום דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם. לא קשיא הלכתא אהלכתא דאמוראי נינהו אליביה דרבי יוחנן. ה"ק אבל משום מחלוקת ואח"כ סתם קשיא דזה אליבא דכ"ע. כדמוכח בפרק החולץ בגמרא דף מ"ו [צ"ל מ"ב]. ותריץ כדכתיבנא:

יצא. מידי דהוה אנשים [כדלקמן ריש משנה ד'] ועמי הארץ ועוד דאנן מי ידעינן אחשתרנים בני הרמכים [מאי הוא] אלא מצות קדיאה ופרסומי ניסא ה"נ כו'. גמרא: