הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב. קְרָאָהּ אֶחָד, קְרָאוּהָ שְׁנַיִם, יָצְאוּ. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. וְשֶׁלֹּא לְבָרֵךְ, לֹא יְבָרֵךְ. בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבְשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, קוֹרִין שְׁלֹשָׁה, אֵין פּוֹחֲתִין וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ:

הקורא את המגילה עומד ויושב. רצה עומד רצה יושב:

הקורא את המגילה עומד ויושב כו': אמרו מקום שנהגו לברך יברך רוצה לומר אחר קריאת המגילה אבל לפניה על כל פנים צריך לברך לפי שהוא מצוה והעיקר אצלנו כל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתם ויברך לפניה שלש ברכות על מקרא מגלה ושעשה נסים ושהחיינו ואחריה נהגו לברך הרב את ריבנו. וזכור אלו הדברים והוא שלא יקראו על ראש הצבור פחות מג' בני אדם ולא יקרא אדם אחד בספר פחות מג' פסוקים ולפיכך אם קראו י"ג פסוקים יקרא האחד מהם ד' פסוקים ולא יתחיל בפרשה פחות מג' פסוקים ואז יהיה ראוי לו שיפסיק הקריאה וירד ולא יניח מן הפרשה פחות מן ג' פסוקים ואז יהיה מותר לו להפסיק. כל אלו הם עקרים בקריאה על ראש בני אדם. והמתחיל לקרות בס"ת הוא חייב לברך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וחותם נותן התורה והקורא אחרון שהוא משלים יברך לאחריו אשר נתן לנו תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו וחותם נותן התורה. ומה שסדרנו שבזמן הזה יברך כל אחד ואחד לפניה ולאחריה מפני הנכנסים בבהכ"נ שלא ראו אותו שבירך תחלה וכשרואין איש אחד שעולה וקורא בלא ברכה יחשבו כי הקורא בתורה אינו צריך ברכה לפניה וכמו כן הנמצאים בבהכ"נ שראו הראשון שירד ולא בירך ויצאו ולא ראו אחרון שבירך לאחריה יחשבו כי אין צריך לברך אחר קה"ת:

הקורא את המגילה. אחר ששנה מה שקורין דבר יום ביומו בא לשנות סדר הקריאה ומנהגה והתחיל במגילה דמכילתין היא:

ויושב. משא"כ בתורה דאמר קרא (דברים ה') ואתה פה עמוד עמדי כביכול [נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן*) ] [*ועי' מ"ש בפ"ו דסנהדרין משנה ה'] אף הקב"ה בעמידה. גמ'. והקורא בתורה ומשמיעה הוא כדרך הקב"ה שהשמיע התורה דהא מהאי טעמא אמרו בירושלמי שצריך שיעמוד אחד אצל הקורא שכשם שנתנה תורה ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור [*ומ"ש הר"ב רצה עומד רצה יושב. וכ"כ רש"י נ"ל דהלשון עצמו מוכח כן מדלא תנן עמד ישב כדתנן לקמיה קראה כו'. אבל בירושלמי מדקדק מדתניא מעשה בר"מ שקראה מיושב נ"ל משום דאפשר למשמע דמתני' ה"ק הקורא עומד ויושב כו' יצא אבל ממעשה דר"מ נשמע דמשמעות המשנה הקורא וכו' מותר לקרוא עומד או יושב]:

יצאו. הקוראים והשומעין מן הקוראים רמב"ם פרק ב' מהלכות מגילה ופי' הר"ב דכיון דחביבה להו כו'. דחדשה היא לו כמ"ש רש"י במשנה ג' פרק ג' דר"ה והלכך תניא בגמרא משא"כ בתורה שלא יהא קורא אלא אחד:

מקום שנהגו לברך. פי' הר"ב לאחריה אבל לפניה חייב לברך בכל מקום מהטעם שכתבתי במשנה י"א פ"ג דסוכה. ומ"ש בין בלילה בין ביום. עיין משנה ד' פ"ב:

בשני ובחמישי כו'. התחיל בפחותין לפי שמעלין בקדש כו':

קורין שלשה. גמרא. כנגד תורה נביאים וכתובים. אי נמי כנגד כהנים לוים וישראלים הראוין לקרות בה. הר"ן:

הפותח והחותם מברך כו'. כתב הר"ב וכל שאר הקורין בתורה אין מברכין. משום דקריאת התורה חשיבא חדא מצוה וכולהו הוו כחד גברא. הר"ן. ומ"ש הר"ב והאידנא כו' בגמרא. ועיין משנה ו' פרק דלעיל:

והחותם. נראה בעיני דמשום כך נהיגי עלמא למקרי אדם חשוב באחרונה. כדי שהוא יזכה בברכה אחרונה. ואע"ג דהאידנא כולהו מברכין מ"מ לפי תקנה הקדומה לא בירך לאחרונה אלא החותם שהוא האחרון. ועוד נ"ל טעם אחר לפי דברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות תפלה שכתב וז"ל והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפי' גדול שבצבור ע"כ. ואע"ג דהאידנא לא רגילי שהאחרון גולל. אלא קונין הגלילה בדמים יקרים. מ"מ איכא למימר שנשתרבב המנהג מימי קדם כשנהגו עדיין שהאחרון גולל כדברי הרמב"ם:

ולאחריה. ולא תליא במנהג כמו במגילה אלא חייב הוא לברך. הר"ן. וכ"כ הרמב"ם במשנה דלקמן. [*וטעמא נ"ל משום דאסמכוה אקרא בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) ופ' שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ח) ודאמינא אסמכתא היא. לפי שהוכחתי כך בספרי מעדני מלך פ"ק דברכות סימן י"ג]: