הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא, הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה קָטָן, אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ:

ואין מוסיפין עליהן. שלא יקשה לצבור. מפני שהן ימי מלאכה. ושבת במנחה נמי סמוך לחשיכה הוא, שהרי כל היום היו רגילים לדרוש. ומהאי טעמא נמי אין מפטירין:

המפטיר בנביא הוא פורס על שמע כו': משום כבוד עצמו תקנו לו חכמים זה מאחר שהוא ממציא עצמו להפטיר ראוי הוא שיעשו על ידיו אלו המעשים המשובחים וכשהמפטיר בנביא קטן שאי אפשר לו לעבור לפני התיבה עד שיתמלא זקנו אביו או רבו יורדין במקומו לאלו הדברים ויהיה כאלו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו או בנו והכל שוה:

המפטיר בנביא. כתב הר"ב מי שרגיל להפטיר בנביא. וכן לשון רש"י וכלומר מי שעתיד להפטיר. דמסתמא פריסת שמע וכו' קודם שקוראין בתורה הוא. שכל מי שירצה לבא לבית הכנסת כבר בא לו. ותדע דהא מהאי טעמא האידנא אין פורסין כלל ביום שיש בו הפטרה. לפי שכבר באו הכל:

הוא פורס על שמע וכו'. כתב הר"ב הואיל וממציא את עצמו להפטיר שאינו כבודו. בגמרא. וכתב הר"ן כלומר דמשום דמלתא דאפטורי בנביא. לא חשבי ליה עלמא ליקרא. משום דאיתא אפילו בקטן:

והוא עובר כו'. מפני שלא היה דרכן לעבור לפני התיבה בק"ש עד שעת התפלה נקט להו בתרתי. הר"ן. וכבר כתבתי ג"כ לעיל:

והוא נושא את כפיו. משום סיפא נקט לה. דאילו קטן לא. אי נמי שהוא מתחיל כאילו הוא הגדול שבהם:

אביו או רבו כו' ויהיה כאילו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו. או בנו. והכל שוה. הרמב"ם:

עוברים. לשון הר"ן פורסין את שמע ועוברין לפני התיבה: