הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמְנָחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. קָדְשׁוּ בַכְּלִי, הֻכְשְׁרוּ לִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא, וּפִגּוּל אֵין בָּהֶן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, עַד שֶׁיִּקְרְבוּ מַתִּירָיו. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, כֵּיוָן שֶׁקָּדַשׁ בַּכְּלִי, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא, וּפִגּוּל אֵין בּוֹ:

הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים וכו': כל אלו שמנה הם לאישים והם בעצמו הם המתירין לזולתן ויש מהם שאין לו מתירין ולפיכך מועלין בהם משקדשו בכלי שרת עד שיצאו לבית הדשן כמו שבאר בהקומץ ולא יתחייב עליהן בדין פגול לפי העקרים שבארנו ופירשנו ברביעי מזבחים כשתעיין אותו שמה אבל דין טמא ונותר חייב שנאמר כל איש אשר יקריב מכם ואמרו בכל הקדשים הכתוב מדבר וכבר נתבאר בי"ג מזבחים שאין חייב כרת אלא טמא שאכל את הקדש. ומה שאמר כאן אשר יקרב ר"ל שכל זמן שאכל בטומאה הדבר [ע' בגמ' מעילה דף י' ע"ב] שאינו ראוי ליקרב והוא משיקדיש בכלי אז יתחייב וכבר נתבאר בסוף חגיגה שמחוסר כפורים צריך טבילה לקדש כל קדש:

ומנחת נסכים. פי' הר"ב הבאה עם הזבח כו' וכן פירש"י. וכרבנן דמשנה ג' פ"ד דזבחים. ועיין מ"ש שם. דלהתוס' הכא אף בבאה בפני עצמה ואתיא ככ"ע דהתם. וכתבו התוס' דבבאה בפני עצמה. מוכח בתמורה פ' יש בקרבנות דקריבה אפי' בלילה [וכמ"ש הר"ב שם] ועמוד השחר פוסלתו. וא"כ נצטרך לפרש לינה עמוד השחר. ע"כ. כלומר לינת כל הלילה:

קדשו בכלי. לא נקט קדשו בכלי משום קומץ. דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי לקדשו. הוכשר ליפסל בטבול יום. *)מקודש בכלי ראשון עם כל המנחה כולה קודם שקמץ [אלא אגב הנך דנקט בהו קדשו בכלי נקט ליה]. תוס' [דף ח' ע"א ד"ה קדש]:

כל שיש לו מתירים. מ"ש הר"ב. כגון עולת העוף ופרים הנשרפין שדמן מתיר למזבח בלבד. לאו למזבח בלבד דפרים הנשרפין עד שיתוך הבשר בבית הדשן מועלין בהן. וא"כ ניתר בשרן ועורן לבית הדשן נמי. ול' רש"י עולת העוף. ועולת הבהמה שדמן וכו':

וכל שאין לו מתירין. פי' הר"ב. כי הני הקומץ והלבונה. עמ"ש במשנה ג' פ"ד דזבחים. והא דכתב הר"ב וטמא יליף כו'. שם בפי' הר"ב במשנה ה':

משום נותר. ומשום טמא. כתב הר"ב. משום טמא. מרבינן להו. מדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'. וכי יש נוגע שהוא מחייב. אלא בכל הקדשים הראוי לקרב. והוא משקדש בכלי שאכל בטומאה. הוא מדבר. גמ':