קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. שֶׁבַּאֲשֵׁרָה, יַתִּיז בְּקָנֶה. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַחֹרֶשׁ, מוֹעֲלִין בְּכֻלּוֹ. הַגִּזְבָּרִים שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָעֵצִים, מוֹעֲלִין בָּעֵצִים, וְאֵין מוֹעֲלִין לֹא בַשִּׁפּוּי וְלֹא בַנְּוִיָּה:

קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין כו': הגזברים שלקחו את העצים מועלין בעצים כו': ידוע הוא שהאשירה אסורה בהנאה כמו שהתבאר בשלישי ממסכת ע"ז והמאמר בהלכה זו אינו אלא בקן עצמו שבנאו העוף בעצים ועשבים שמביא ממקום אחר ולפיכך לא נהנין ולא מועלין כשהוא בשל הקדש אבל באשרה מותר ליקח אותו הקן מראש האשרה: ומה שאמר יתיז בקנה ר"ל שיניד האפרוחים ואז יקח אותם ודע שהבצים שבקן וכן האפרוחים שצריכים לאמן אסורין בין באילן של הקדש בין באשרה. ותרגום יער חורשא ולפיכך המקדיש את החורש מועלין בכולן ר"ל בכל האילנות וזולתם וקנים שבראש האילנות ותרגום ואכות אותו טחון ושפית יתיה בשופינא ואותן הקליפות הדקות והנסורות שנוסרים מן העץ כשמחליקין ומיישרים אותו נקרא שפוי. ונמיה הם החלקים הקשים שיש בעצים הניתזין בשעת הניגור והחלק שמנגרין ומחליקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד לפי שאותן החלקין דומה לנויה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ומה שאמר מועלין בעצים ר"ל קצות העצים קטנים שחותכין אותן במגירה בשעה שמתקנין אותם:

קן שבראש האילן של הקדש כו'. פי' הר"ב שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר. גמ'. וכתבו התוס' וא"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. וי"ל דגזרינן דלמא אתי [לאחלופי] בקנים המחוברים [באילן] ע"כ:

יתיז בקנה. לשון הר"ב יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ויש לתמוה מאי שנא משל הקדש דאין נהנין. ובגמ' מאי יתיז אפרוחים וכ"כ הרמב"ם יתיז בקנה ר"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם. ע"כ. ומ"מ התיר הקן באשרה ואסר בשל הקדש. וכבר תמה עליו הכ"מ בפ"ה מה"מ. אלא שהוא תמה מאיסורא דהקדש. ולא נחית לעיוני בדברי התוס' שכתבתי לעיל דאסרי לשל הקדש בטוב טעם וכן אסרו דאשרה וכמ"ש בסמוך בשמם. ולפי זה יש לתמוה בהפך דלמה התיר באשרה. וז"ל התוס' הקן עצמו אסור באשרה כמו בשל הקדש וכן אפרוחים וביצים שוים בשניהם [וכדפירש הר"ב]. וא"ת ואמאי תנן להיתרא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש. י"ל דלהכי תנא לא נהנין גבי הקדש משום דבעיא למתני. אין מועלין. ומתיז בקנה קתני גבי אשירה. דאע"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של עבודה זרה אפ"ה שרי ע"כ. ויש חילוף גרסאות בסוגיא זו להכ"מ. שבהלכות מעילה [פ"ה] העתיק גירסתינו ובפ"ז מהל' עבודה זרה העתיק גירסא אחרת. ומ"מ דברי הר"ב אינם עולים אף לאותה גירסא ואין להאריך. [*ושוב ראיתי שרש"י פי' בפ"ג דמס' עבודה זרה דף מ"ב ע"ב דבאשרה ליכא למגזר משום דבדילי מיניה. ע"כ]:

מועלים בכולו. עמ"ש בשם התוס' במ"ו בדבור מועלים בהם כו':

לא בשפוי ולא בנויה. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש"י:

ולא בנוייה. והר"ב העתיק נמייה וכן הגירסא במ"ח פ"ג דעבודה זרה. והרמב"ם כתב נמייה הם חלקים הקשים שיש בעצים הנתזים בשעת הניגור והחלק כשמנגרים ומחלקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד. לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ע"כ. ויראה לי דבעבודה זרה גורס נבייה בבי"ת. אבל בחבורו פ"ה מהלכות מעילה העתיק בכאן נבייה בבי"ת: