הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, הַשָּׁלִיחַ מָעַל. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֵּן בָּשָׂר לָאוֹרְחִים וְנָתַן לָהֶם כָּבֵד, כָּבֵד וְנָתַן לָהֶם בָּשָׂר, הַשָּׁלִיחַ מָעַל. אָמַר לוֹ, תֵּן לָהֶם חֲתִיכָה חֲתִיכָה, וְהוּא אָמַר טֹלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, וְהֵם נָטְלוּ שָׁלשׁ שָׁלשׁ, כֻּלָּן מָעֲלוּ. אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן אוֹ מִגְּלֻסְקְמָא, וְהֵבִיא לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת לֹא הָיָה בְלִבִּי אֶלָּא מִזֶּה וְהֵבִיא מִזֶּה, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן וְהֵבִיא לוֹ מִגְּלֻסְקְמָא, אוֹ מִן גְּלֻסְקְמָא וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן, הַשָּׁלִיחַ מָעָל:

השליח. שנתן לו בעל הבית הקדש או מעות הקדש להוציאם בתורת חולין, ועשה השליח שליחותו:

השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל כו': אמר לו הבא מן החלון או מגלוסקמא והביא לו כו': אף על פי שעיקר בידינו אין שליח לדבר עבירה אבל במעילה אם שגג בעל הבית וצוה השליח להטפל בנכסי ההקדש ונטפל השליח כמו שצוה והוא לא ידע גם כן ולא שינה שום דבר מכל מה שנצטווה הרי בעל הבית מעל הואיל והוא צוהו סמך זה [עי' מה שתמה התוי"ט על זה] למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחלה ודמה שזה חולין וצוה להטפל בו: ומה שאמר והוא אומר טלו שתים על מנת שיאמר השליח טלו מדעתי שתים שיעלה על הדעת שאמרו מדעתי עקר השליחות מכל וכל ולא ימעול בעל הבית למדנו שהוא מועל הואיל ועשה מצותו יותר ואם לא אמר מדעתי לא מעל השליח לפי שהוא מוסף על שליחותו ולא גורע ממנה: ומה שאמר אף על פי שאמר בעל הבית רצה ללמדינו שהעיקר הידוע בידינו והוא דברים שבלב אינם דברים פשוטים גם כן לענין מעילה. וגלוסקמא שק קטן או הדומה לו:

בעל הבית מעל. לשון הר"ב. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ולא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. גמרא פ"ב דקדושין דף מ"ב. ומ"ש הר"ב ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה חוץ ממעילה. אע"ג דכתב חוץ לאו כללא הוא. דאף בשליחות יד יש שליח. כמ"ש בספ"ג דב"מ. ועוד טביחה דגנב ילפינן לה דאפי' ע"י שליח מתחייב. וכולהו בגמרא פ"ב דקדושין. ומ"ש הר"ב משום דכתיב בה. ואשמה הנפש ההיא מי ששגג תחלה. וכ"כ הרמב"ם [בפירושו] וההיא הוא דדייק. ותמיהני דבפרק ב' דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה. מה תרומה משוי שליח [להרמתה] אף מעילה משוי שליח. והתוס' תמהו שם [דף מ"ב] דלמאי צריך קרא כלל למעילה דבשוגג. הא לא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ותירצו דהכא מיירי. אפי' דנזכר השליח קאמר דמעל בה"ב. וכדמוכח ממתני' דלקמן שלח ביד פקח ונזכר כו' ובנזכרו שניהם [כדפי' הר"ב] משמע הא אם נזכר השליח לבד בעה"ב מעל. ע"כ.

אמר לו תן בשר כו' השליח מעל. אפילו לר"ע דרפ"ז דנדרים [דפסקו הפוסקים כמותו כמ"ש שם] דס"ל דכל דממליך השליח מקרי מינו. הכא מש"ה השליח מעל. כיון דלא אמליך דהא בעי אמלוכי. גמרא:

אמר לו תן להם חתיכה חתיכה כו'. לשון הרמב"ם בפ"ז מה"מ. בד"א כשהיו החתיכות מקדשי ב"ה. אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו. לא מעל אלא האוכל בלבד. שהרי הוא חייב באיסור יתר על המעילה דאוכל בשר העולה לוקה כמ"ש לעיל פ"ד משנה ב'. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה. שלא יתערב עמה איסור אחר. ע"כ. וקלסוהו. הראב"ד:

והם נטלו שלש שלש כולן מעלו. ולא עקרי דברי השליח ולא ימעול. דדוקא שליח בעינן דלימא מדעתו שלא יסברו האורחים כשיאמר סתם שלדעת בעה"ב אומר כן. אבל מה שהן לוקחים יותר ממה שאמר שליח יודעין הן שעושין מדעתן. ולא מדעת שליח. תוס' פי"א דכתובות [סוף] דף צ"ח:

כולן מעלו. ובמסכת תרומות פ"ד משנה ד' תנן האומר לשלוחו צא ותרום כו'. אם נתכוין להוסיף אין תרומתו תרומה. כתב שם הר"ש דבירושלמי בעי לה ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשה שליחותו של בעה"ב אבל בתרומה על כל חטה וחטה נסתיימה שליחותו של בעה"ב בתמיהה. והלא כשהוא פוחת או מוסיף הפרשתו בבת אחת עשוים. וה"ל מעביר. ע"כ: [*מן החלון. העשוי להשתמש ולהניח בו חפציו. ואינו אלא חלל מה בעובי הכותל. אבל אינו פתוח מעבר לעבר ומפולש כחלון העשוי לאורה. וכן חמצא בעדיות פ"ה [משנה ו'] ובבכורות פ"ג [משנה ד'] ובתמיד פ"ה משנה ג' ובמסכת פרה פי"ב משנה ד' לפי' מהר"ם ז"ל ובמסכת טהרות פ"ז משנה ז']:

אף ע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי כו'. כתב הר"ב דדברים שבלב אינם דברים. גמרא. ופי' הרמב"ם דקא משמע לן שזה ג"כ לענין מעילה: