כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:

בשלשה בני אדם ובשלש קופות ובשלש מגלות. לפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי חמשה עשר בניסן. מפני הצדוקים שהיו אומרים שאין העומר בא אלא באחד בשבת:

כיצד היו עושים שלוחי בית דין יוצאים מערב י"ט כו': אמר רחמנא בעומר ממחרת השבת יניפנו הכהן וענין צדוק וביתוס כבר ביארתי אותו בתחלת אבות והם מאמינים ששבת הנזכר בכאן הוא שבת בראשית ותהיה קצירת העומר מוצאי שבת והקרבתו יום ראשון הכרח כמו שמאמינים הכותים והמינים עד היום הזה וארז"ל כי מה שנא' בכאן ממחרת השבת שהוא אחר יו"ט שבמוצאי יו"ט א' של פסח תהא הנפת העומר ונאמר וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' תמימות תהיינה ולא תהיינה תמימות אלא א"כ מתחיל למנות מתחלת הלילה לפי שתחלת היום מתחלת לילו ונאמר מהחל חרמש בקמה וגו' וזו ראיה שקצירת העומר בלילה כמו שהיה מסורת בידינו:

אומר להם. כל אחד מהג' קוצרים. אבל המשיבים הם רבים מכל עיירות הלכך כללינהו ותני אומרים:

והם אומרים לו קצור. בקצירה עצמה השיבו ואמרו קצור ולא היה די להם לומר הין:

כל כך למה מפני הביתוסים. והר"ב העתיק צדוקים וביתוסים. גם בתחלת המשנה פי' שיכירו הצדוקים. וכן בריש פירקין. כתב מפני הצדוקים וכו' טעמו דשתי הכתות יצאו למינות. כדפי' במשנה י"א פ"ק דאבות וליכא בינייהו. ומיהו מתני' דקתני ביתוסים וכן העתיק רש"י. וה"נ תניא בברייתא דבייתוסים הם שאמרו עצרת אחר השבת. ולעיל מינה תניא דצדוקים היו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד. ויראה שאף על פי ששתי הכתות יצאו למינות. מכל מקום כת זו פקרו בדבר זה וזו בדבר אחר. ואח"כ קבלו שתיהן לרעה זו מזו [*וכן ראיתי לחכם בספר המתואר מאור עינים בפ"ג מהחלק שממנו המתואר אמרי בינה]:

שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט. וכתב הר"ב ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת. ממחרת י"ט כו'. וכן מצינו בספר יהושע וכו' ומאחר שתלה היתר כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות תמידין. וא"ת שאותו פסח בשבת אירע. כמו שדמו הטפשים. היאך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש. בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה. אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחים על איזה יום הוא מימי השבוע. ע"כ. ומ"ש הר"ב וקוצרים העומר בלילה כו'. שהרי הלילה תחלת היום הוא שכן הוא בכ"מ חוץ מבקרבנות. עיין בפי' הר"ב בספ"ו דחולין: