הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעֹרִין, יָבִיא מִן הַחִטִּים. קֶמַח, יָבִיא סֹלֶת. בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. חֲצִי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם. עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה, יָבִיא שְׁנָיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים:

הרי עלי מנחה מן השעורין יביא מן החטים כו': ר"ש אומר בגמר דבריו אדם נתפס והואיל וגמר דבריו שלא כראוי לא נתחייב שום דבר וכאילו לא נדר ודע שזה האיש שנדר כ"ז שאמר דעתי היה שהדברים שאמרתי מספיקין שאם לא היה כן לא נתחייבתי בשום דבר אינו חייב כלום ואין דברי חכמים במשנה הזאת אלא באיש שאומר אילו ידעתי שאין שם מנחה אלא על סדר זה לא נתחייבתי כך אלא כפי הראוי נתחייבתי זהו מחויב להשלים הקרבן והענין מבואר כמי שאומר הרי עלי מנחה ואח"כ מתנה תנאי מפסיד כמו שזכר הרי הוא מבטל התנאי כמו שבארנו אבל כל זמן שמוסיף ואמר הרי עלי מנחת שעורים בלא שמן ולבונה הרי עלי מנחה חצי עשרון אינו חייב כלום (כלומר) לדברי הכל שלא חייב עצמו במצות ואין הלכה כר"ש:

הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. כתב הר"ב. וכגון שאמר אילו הייתי יודע וכו'. ומיהו ברפ"ב דנזיר באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. סברי ב"ה דלא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים. דדוקא גבי מנחה יביא מן החטים. משום דשעורין שייכי גבי מנחה. כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורין ולמנחה מעליא אכווין. אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות. ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו [לנזירות] כלל. תוס'. והכא לא דמי למתני' ה' פ"ז. באומר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דיביא לחמה מן החולין ולא בדקינן ליה. משום דהתם מאי בדיקה בעי. נדר גמור נדר. אלא שרוצה להביא מהמעשר. ואינו יוצא י"ח בזה. ומשום דהדר ביה כי אמר מן המעשר לא מצי למיהדר משום אמירתו לגבוה כו' כדכתיבנא שם בשם התוספות: