הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זוֹ עוֹלָה. הֲרֵינִי נָזִיר, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זֶה נָזִיר. הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג), אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָיִם כִי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין:

הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבה כו': הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו כו': שמעון הצדיק ע"ה שממנו קבלנו הכל כמו שבארנו בתחלת הספר הזה כשחננו ה' ארך ימים והשקט הניח שני בנים שם האחד חוניו ושם השני שמעי והוא הגדול אבל חוניו היה יודע יותר בענייני העבודה וצוה ע"ה למנות חוניו הקטן כ"ג תחתיו ופשט חוניו בגדי המעלה הזאת והלבישם לשמעי אחיו ומינהו כ"ג תחת אביו ואח"כ נתחרט על מה שעשה וחשב בלבו להרוג שמעי אחיו כדי שיחזור אל המעלה לפי שא"א לו לחזור כמו שידעת מיסודי תורתנו שכל העולה במעלה ממעלות התורה אין מורידין אותו לעולם אלא בסיבה שיתחייב מחמתה להורידו שמעלין בקדש ולא מורידין ולא יהיה כ"ג אלא אחד בכל העולם לפיכך ביקש תחבולות על שמעי אחיו ואמר לו בא ואלמדך סדר העבודה וארגילך בה הלביש אותו בגד שאין הכהנים רגילים ללבוש וחגר אותו המיין שאינו מן המלאכה הידועה וג"כ היתה צורת הבגד והמיין מאותן שלובשות הנשים באותו זמן והגיש אותו למזבח ללמדו איך יעבוד לא שיגיע בשום עבודה מן העבודות מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים כמו שהודעתיך אח"כ הניח אותו וירד מאתו אל הכהנים שבמקדש ואמר אחי זה יש לו חשוקה שהוא מזנה עמה וזה הבגד שעליו הוא בגדה והמיין שלה מפני שנשבע לה שיום שיתמנה כ"ג שילבש בגדיה ויקרב בהן למזבח כדי שתכיר גודל אהבתו אותה והנה קיים לה מה שיעדה קפצו המון הכהנים להורגו מפני גודל העבירה הזאת שנעשית במקדש שבגדו וחשב אפודתו מעידים על מה שאמר אחיו הפציר בהן שימתינו לו עד שידבר ולתת לו רשות לדבר עד שיקבלו דבריו ממנו והוא הגיד להן איך בא עליו אחיו בתחבולותיו וחקרו הענין תכלית החקירה ונתאמת שהוא נקי ושחוניו הוא העובר כדי שיתמנה כהן גדול והלעיג על המזבח ועל העבודה עד שעשה מה שעשה ויבקש ההמון להרגו ונמלט אל בית המלך ולא [היה] יכול להצילו מכל העם שהיו מבקשים אותו כל ישראל ויצא וברח מירושלים אל אלכסנדריא של מצרים ובנה בית באלכסנדריא בצורת בית המקדש ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים הוא אלא שעבר על מה שנאמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין אותן קבטצר עם כל הנלוים אליהם וקרב אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל עניינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו הבית והיו המצרים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן ונתקיים דבר השם ע"י ישעיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ועמד הבית ההוא מאתים שנה והכל מודים שכל הקרבנות שקריבין בבית הזה והדומה לו אינו קרבן ובעלי חיים ששוחטים שם כאילו חונקים או נוחרים וזה שאמרו יצא לפי שהוא כמו שאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אהיה חייב באחריותה ולפיכך יצא ואע"ג שהרג אותה ולא הקריבה ורבי שמעון אומר אינו עולה ואין שם קדושה חלה עליה בשום פנים הואיל והתנה על בית חוניו ומותר למכור אותה לאכלה וכבר בארנו בנזירות מענין תגלחת נזירות והבאת קרבנותיו ומה שאמר גם כן יצא לפי שהוא כמי שאמר הריני נזיר על מנת אלו קרבנות ולא אתחייב באחריותן לפיכך אין כוונתו אלא לצער עצמו והרי הוא כמו שנשבע שלא ישתה יין זמן ידוע ולפיכך חייב בנזירות ור' שמעון אומר אין זה נזיר ומותר לשתות יין וכל מה שאסור לנזיר ואין הלכה כר' שמעון בשני העניינים:

בבית חוניו. פי' הר"ב בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק כו'. לימים נתקנא כו' נראה שאע"פ שנתמנה להיות כ"ג עדיין לא עבד אלא שנמנו וגמרו שיהא הוא הכ"ג ופסקו לו הגדולה. ולימים כשהיה לו להתחנך ולעבוד נתקנא כו' ובברייתא ואע"פ כן נתקנא בו כו'. ומ"ש הר"ב והעמידו אצל המזבח. בברייתא. ומסיים הרמב"ם ללמדו איך יעבוד. לא שיגע בשום עבודה מן העבודות. מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים ע"כ. ומ"ש הר"ב והעלה עליו לשם ה' כרבי יהודה בברייתא וה"נ דיקא מתני' דקתני ואצ"ל לדבר אחר. מכלל דבית חוניו לאו ע"ז הוא. וכתבו התוס' תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ. ונראה דלבני נח היה מעלה. לנכרים הנודרים נדרים ונדבות. ע"כ. והרמב"ם כתב והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לאו בית ע"ז הוא אלא שעבר על מה שנאמר (דברים י״ב:י״ג) פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין קבטצר עם כל הנלוים עליהם וקרא אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל ענינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו בית. והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן. ונתקיים דבר ה' על ידי ישעיה [י"ט י"ט] ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ע"כ הנה לדבריו היו מקריבים קרבנות נכרים וגם ישראלים אלא שישראלים עברו על פן תעלה וגו':

שאקריבנה בבית חוניו. אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון [דמתני' ג' פ' דלעיל] דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאטרח כדלקמן. תוס'. ואע"ג דבעולה לא אמרי' האי טעמא היינו משום דס"ל דשם עולה יש עליו וחייב כרת ומ"מ סברא הוא שמשום כך הוא אומר בבית חוניו דלא מצי מטרח:

[*יגלח. וכבר ביארנו בנזירות [שענין] תגלחת נזירות הבאת קרבנותיו. הרמב"ם. ועיין בפ"ב דנזיר מ"ה:

ואם גלח בבית חוניו לא יצא. לשון הר"ב. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים. לא ידעתי למה הוסיף בירושלים ועיין לקמן]:

אם גלח בבית חונו יצא. כתב הר"ב דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו. לצעורי נפשיה נתכוין כו'. דהכא ליכא למימר דנעשה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות קרבנותי. דנזיר כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר. גמ':

יצא. ומשום שחוטי חוץ נמי לא מחייב. רש"י בגמ' [*וכדכתב הר"ב דלא חל שם נזירות עליו. וכתבו התוס' פ' אע"פ דמס' כתובות דף נ"ו ע"א. דאמאי הא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנן במ"ד פרק ב' דנזיר האומר הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן. וטעמא משום דמתנה וכו' [כמ"ש הר"ב שם] ואור"י דלא אמרי' מתנה כו' תנאו בטל. אלא היכא שמתכוון לעקור מ"ש בתורה. אבל הכא סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור. לית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן. עכ"ל:

בירושלים. להכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרים לשמש כ"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה כן כתבו התוס' בשם תשובת רש"י]:

כבעלי מומין חולקין ואוכלין. מפורש ברפי"ב דזבחים: