כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׂאֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאֹר, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ, אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה:

כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה. דכתיב (ויקרא ז׳:י״ג) על חלות לחם חמץ:

כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה כו': דבר תורה במנחות שקרבים על גבי המזבח שיהיו מצה שנא' כל המנחה אשר תקריבו לה' ונאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' רומז אל שתי הלחם שנא' עליהן סולת תהיינה חמץ תאפינה ואלו הבכורים ג"כ שמביאים מן התמרים והוא הדבש האמור בתורה באמרו ארץ חטה ושעורה וגו' ר"ל דבש תמרים כמו שבאר' במסכת בכורים וכן נאמר בלחם תודה על חלות לחם חמץ יקריב והוא אחד מהארבעה מינים כמו שזכרנו ועוד יתבאר זה: ומה שאמר חסירה או יתירה מפני שלפעמים יהא השאור קשה ומחזיק מן המדה מקום קטן ופעמים יהא נפוח ורך ומחזיק מקום גדול אע"פ שהשיעור שיש בו מקמח הוא אחד בשוה ואין הלכה כרבי יהודה:

כל המנחות באות מצה. עיין במשנה דלקמן:

חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות דאקרו מנחה. כדקאמר בפ' התכלת [שנאמר (במדבר כ״ח:כ״ו) בהקריבכם מנחה חדשה לה'] אבל לחמי תודה לא אשכחן [ובהדיא אמרינן התם [מ"ו ע"ב] לחמי תודה לא אקרו מנחה] ומ"מ ניחא לאשמעי' דינא. תוס'. [*ועמ"ש במ"ג]:

בודה. בדל"ת גרסי' בערוך ופי' ל' הוצאה כמו החדש אשר בדא מלבו (מלכים א י״ב:ל״ג) כי מלבך אתה בודאם (נחמיה ו׳:ח׳) תו':