הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָאִים כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי יָדוֹת בַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן. וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'. אֶחָד, שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס. מִכָּל קָרְבָּן, שֶׁיְּהוּ כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ. לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים:

שתי איפות. כלומר, הנך שש סאין הם שתי איפות, שהם עשרים עשרון, שהרי בכל איפה עשרה עשרונות:

(המלואים היו באים כמצות שכתודה חלות ורקיקים כו':) ומכלן היה נוטל אחד מעשרה תרומה שנא' והקריב כו': המלואים היו בתחלה שנתמנה אהרן כמו שבאר הכתוב ואמר רחמנא במלואים ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה וחלת לחם שמן וגו' וחלת לחם שמן היא נקראת רבוכה ר"ל שקועה בשמן והביא ראיה על זה ג"כ ממה שנא' בחביתי כהן שנא' בהן מורבכת תביאנה זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו ובארנו שכלל במאמר הזה שתי קרבנות הקרבן שמחוייב כל כהן בתחלה שיכנס לעבודה והוא הנקרא קרבן חנוכו והקרבן שמקריב כהן משיח בכל יום ואמרו מקיש חנוכו להמשחו ר"ל שכבר באר שמקריב בתחלתו והוא החנוך כמו הקרבן שמקריב ביום המשח אותו ר"ל בשעת המלואים וכבר נתבאר כי מה שיקריב בחנוך היא רבוכה והוא ראיה שביום המלואים מקריב ג"כ רבוכה וראוי שתדע שאם היה הדיוט ונתמנה כהן גדול מקריב ראשונה עשירית האיפה לחנוכו ואחר כן מקריב חביתי כ"ג אם כבר נתחנך והוא הדיוט כמו שאמרנו בתחלת המסכת הזאת אבל אם נתמנה כ"ג והוא לא עבד עבודה מימיו מקריב עשירית האיפה שהוא חנוך כל כהן כמו שזכרנו אח"כ עשירית שנית שהוא חנוך כל כהן הדיוט כשנתמנה כ"ג ועשירית שלישית שהיא חביתי כהן גדול שמקריב כל יום תמיד ומלאכתם כלן אחד אבל השלמים שמקריב נזיר טהור בכל קרבנותיו מקריב עמו חלות מצות ורקיקי מצות דבר תורה ומה שאמר שתי רוצה לומר שני השלישים וכבר זכר שהמצות של תודה שיעורם חמשה עשר קב ירושלמיות והן עשר עשרונות מדבריות ושני שלישיתם עשרה קבין ירושלמיות והן ששה (עשר) עשרונות ושני שלישי עשרון ועל אלו השני שלישי אמר ועודין ר"ל הנוסף עליהן עוד בלשון רבים כונתו שיהא עם כל עשרון תוספת עד שיהיו בששה עשרונות שני שלישיות ממה שיש בתודה מן המצה: וענין מה שאמר שיהיו כל הקרבנות שוין שיהיו במנין עשרה מכל מין שבתודה והנזיר כמו שבארנו בפרק שלפני זה:

[*ורבוכה. כתב הר"ב דכתיב במלואים וכו']. וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים. בפ' שתי מדות (מנחות דף פ"ט) דהלכה למשה מסיני חצי לוג שמן לתודה והמחצית לרבוכה וכמ"ש בפי' הר"ב לקמן סוף משנה ד'. ומ"מ לאו לימוד הוא דמשום הא דכתיב לחם שמן שתהא רבוכה כדאיתא בגמרא דדלמא לחם שמן ממש פירש"י שמן קרוש עגול כמו לחם אלא כדדריש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דר' טבלא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו (ויקרא ו׳:י״ג) . וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו פרש"י [כלום] חייבין בניו בשביל משיחת אביהם ע"כ. אלא מקיש חנוכו הוא המילואים להמשחו הן החביתין מה המשחו רבוכה דכתיב בפ' צו מרבכת תביאנה אף חנוכו רבוכה:

הנזירות היתה באה שתי ידות במצה שבתודה. דת"ר שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן [לפי שבתודה חצי לוג ומחציתו לרבוכה שאינה בנזירות] יכול לכל מה שאמור בענין. ת"ל מצות. לאפוקי רבוכה דלא נאמר בו מצות:

ושלא יטול כו'. בגמרא גרס שלא יטול. וכן העתיקו רש"י והר"ב: