אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִבֵּית הָאִילָן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נָרָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם, וְהִיא עוֹשָׂה סֹלֶת מְרֻבָּה. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק. הַגִּזְבָּר מַכְנִיס אֶת יָדוֹ לְתוֹכָהּ. עָלָה בָהּ אָבָק, פְּסוּלָה, עַד שֶׁיְּנִיפֶנָּה. וְאִם הִתְלִיעָה, פְּסוּלָה:

שאינן באים אלא מן החדש. בעומר כתיב (ויקרא כ״ג:ט״ז) מנחה חדשה, ובשתי הלחם כתיב (שמות ל״ד:כ״ב) בכורי קציר חטים:

אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים כו': אין מביאין לכתחלה סלת מהחטה הצומחת באשפות ולא בארצות הצמאים ולא בארצות שיש בהן אילנות מפני שאינן מוטעמים וניר הוא ההפוך שמהפכין הארץ ומניחין אותה שנה אחת ובשניה מהפכין אותה פעם שניה וזורעים אותה ומה שאמר מכניס ידו לתוכה ר"ל בתוך הסולת ואם יעלה בידו אבק בידוע שנשאר באותו הסולת קמח לפיכך מנפין אותו פעם שניה ומעבירים מעליה האבק והוא שאמר עד שינפה ונפה שם הכלי שמנפים בו ועל הסלת הוא אומר אם התליעה פסולה וכן החטה שטוחנים ממנה הסלת על מנת שיתליע רובה וראיה לזה מה שנא' תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו ג"כ הנסכים ר"ל הסלת והשמן והיין בתכלית השלמות במיניהם:

אין מביאין פי' הר"ב עומר ושתי הלחם. דהא זורעה קודם לפסח שבעים יום היינו בעומר. ומיהו התוס' כתבו דבכל המנחות קאמרינן. דהא כיצד בודק. הגזבר מכניס כו'. אי בעומר דוקא הל"ל שלוחי ב"ד כדתנן במ"ג פ"י. וכן הרמב"ם בפ"ו ופ"ז מה' איסורי מזבח העתיקה לכל המנחות:

ולא מבית השלחין. עמ"ש במ"ח פ"י והשלחין פי' הר"ב ארץ צמאה. ועי' בריש מסכת מ"ק:

זורעה קודם לפסח ע' יום. שכבר יש כח לחמה שזורחת עליה. רש"י:

ואם התליעה. כתב הר"ב הסלת או החטה והוא שהתליעה ברובה. ברייתא. ובעי ר' ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו. ופי' הרמב"ם בפ"ו מה' איסורי מזבח בהתליעה רוב חטה אחת. אע"פ שהיא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו. [ומ"ש הר"ב] [*וילפינן לה לקמן. במתני' דס"פ]: