לֹא הָיוּ כוֹנְסִים אוֹתוֹ בַחֲצָבִים גְּדוֹלִים, אֶלָּא בְחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִיּוֹת עַד פִּיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף. אֵינוֹ מֵבִיא, לֹא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי הַקְּמָחִין. וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים. אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק, הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְיָדוֹ, זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה. רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַיִן שֶׁעָלָה בוֹ קְמָחִין, פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר, תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם (במדבר כח), תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם (שם):

שנייה להן. קרובה סלתה להיות משובחת כסולת מכמס וזוניחה:

לא היו כונסין אותו בחצבים גדולים אלא בחביות כו': ריחו נודף יעמיד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמיד ריחו. ולא יתערב בו שום דבר ויעלה על פני היין כמין גרגרים וכן יארע זה ביינות הולכי דרכים והוא הנקרא קמחין דומים בלי ספק לגרגרי חטה וערביים קורין אותו קמחין ולא יארע זה אצלנו אלא במבחר היין ואולי לא יארע זה ביין של ארץ ישראל אלא בפחות שבהן: וענין מה שאמר זרק את הגיד הקיש בקנה כן הוא זרק היין גיד של שמרים גזבר מקיש בקנה ר"ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ואין הלכה כר' יוסי בר' יהודה ומן הראוי שתדעהו שכל מי שהקדיש למזבח שום דבר מאלו שאמרנו שהן פסולים מסולת או שמן או יין או עצים שהקריבו שהם פסולין ג"כ למזבח לוקה מדרבנן כמו שלוקה מדאורייתא המקדיש בעל מום בבהמה לפי שדומה להן וכתוב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט הרי בל תשחט אמור למטן הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר משום ה' דברים משום בל תקדיש בל תשחט בל תקטיר מקצתו בל תזרוק את הדם בל תקטיר את החלב ונתחייבו באלו הלאוים לפי שכפל לשון המניעה בפרשיות של בעלי מומין ר"ל מומי בהמה ואמרו שלא באו לחזוק המצוה אלא כל אלו מהן לענין בפני עצמו ונאמר בתחלת אותה הפרשה כל אשר בו מום לא תקריבו וזה הוא המניעה מלהקדישו אח"כ נאמר תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו וזו היא המניעה מלשחוט אותן אח"כ נאמר לא תקריבו אלה לה' וזו היא המניעה מלזרוק דמו ואשה לא תתנו מהן המניעה מהקטיר אימוריו ונאמר אח"כ ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ואפי' קצת האימורין לפיכך המקדיש בעל מום עובר על כל אלו והוא חייב ודע זה: ודע שהן היו גם כן בוחרין מקומות שמביאין משם קרבנות בהמה ועוף אע"פ שהן כשרין מכל מקום כמו שזכרנו וכן אמרו אילים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון גוזלות מהר המלך:

כדי שיהא ריחו נודף. יעמוד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמוד ריחו ולא יתערב בו שום דבר. הרמב"ם. ונודף לשון ארמית. וריח שמניך מכל בשמים (שיר השירים ד׳:י׳) מתורגם ושום טב דצדיקיך נדיף מכל בשמין וריח אפך וריחהון יהא נדיף:

משלישה ומאמצעה. לשון הר"ב ומאמצעה משים ברזא באמצע החבית ע"כ ונ"ל דמאמצעה קאי אמשלישה כלומר מאמצע השליש האמצעי. ולשון הרמב"ם בסוף הלכות איסורי מזבח משלישה ומאמצעה של אמצעית. וכתב הכ"מ דנראה שכך היה גורס ע"כ. ולי נראה דפירוש גירסתינו כך היא מאמצעה של שלישה והשלישה היא האמצעית:

[*והקיש בקנה. פי' הר"ב שדחו שלא יכנס כו' ורבותי פי' כו' והכי מפרש לה בגמ'. ופי' רבותיו. הוא פירוש רש"י והפירוש הראשון כן הוא בפירוש הרמב"ם. וז"ל גזבר מקיש בקנה ר"ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ע"כ. ואין זה דלא כהגמרא דהא ה"נ אינו מדבר. אלא שקצת קשה למה לא זכר זה הטעם אבל בנא"י כך הוא לשונו גזבר מקיש ומדחיק בקנה פי' מקיש על הכד בלי דבור כי הדבור רע ליין ולפיכך מקיש והיושב על היין מיד סותם הנקב ר"ל שדוחה ומדחיק אותו ואינו מניחו לירד עכ"ל]:

שנאמר תמימים יהיו לכם. ואם היו בו קמחין הוי כבעל מום רש"י. וכ' הר"ב וכל הנך דאמרינן כו'. כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה. עיין מ"ש ברפ"ק דתמורה על מימר. דאמר רבי יוחנן לא תתני מימר וכו' ומ"ש הר"ב אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. לשון הרמב"ם וכתב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט. הרי בל תשחט אמור למטן. הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש. ע"כ. ועיין ריש פ"ה דתמורה ובסוף הפרק: