פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, גָּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה. וְחָמֵשׁ מַלְתְּרָאוֹת שֶׁל מִילָת הָיוּ עַל גַּבָּיו. הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַפֶּתַח אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה עוֹדֶפֶת עָלֶיהָ אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצֵאת הָעֶלְיוֹנָה שְׁלֹשִׁים אַמָּה. וְנִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים הָיָה בֵין כָּל אַחַת וְאֶחָת:

ארבע אמות מן הדרום וארבע אמות מן המערב. גרסינן. והכי מייתי לה בזבחים פרק קדשי קדשים:

מלתרא. הקורה המפותחת שבה חופרין צורות ודמיונות והיא שקורין לה הבנאים בלשון ערבי מקרני"ן ואומר במערב מקרבין וכבר זכרנו זה בעירובין וחכמים קורין אותה מלתרא והקבוץ בלשון המשנה מלתראות. ומילת הוא שם למין הקורות שבהן היה הפיתוח הזה או שם לבנין ההוא הנקרא מקרבין ואמר עוד שהמערכה של אבנים היתה בין כל מלתרא ומלתרא ואע"פ שכל אחת עודפת [נ"א בארץ] באורך כמו שאצייר עכשיו היתה ג"כ כל אחת יוצאת על האחרת ולא היו כולם בשטח אחד עד שהם מגיעות בפתח האולם כמין דבר בולע כמו שהוא מפורסם בבניינים הגדולים וזו היא הצורה:

מלתראות. של מילה. פי' הר"ב של אילן כו'. ולא הוה משום לא תטע לך אשרה כל עץ. כמ"ש במשנה ג' פ"ק דתמיד. וכן בסוף מכילתין. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעת עץ שהוא בולט. וזהו שהרמב"ם בפ"א מהל' ב"ה כתב ואין בונין בו עץ בולט כלל: