אָכַל אֳכָלִים טְמֵאִים, וְשָׁתָה מַשְׁקִים טְמֵאִים, טָבַל וֶהֱקִיאָן, טְמֵאִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן טְהוֹרִים בַּגּוּף. שָׁתָה מַיִם טְמֵאִים, טָבַל וֶהֱקִיאָם, טְהוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְהוֹרִים בַּגּוּף. בָּלַע טַבַּעַת טְהוֹרָה, נִכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת, הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וֶהֱקִיאָהּ, הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה. בָּלַע טַבַּעַת טְמֵאָה, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. הֱקִיאָהּ, טְמֵאָה וְטִמְּאַתּוּ. חֵץ שֶׁהוּא תָחוּב בָּאָדָם, בִּזְמַן שֶׁהוּא נִרְאֶה, חוֹצֵץ. וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָתוֹ:

כבר ביארנו שהמים לבדם בלתי שאר המשקין הם אשר יטהרו אם נשאם בתוך זה המקוה ולכן אם טבל זה האיש ויש מים טמאים באסטומכא יטהרו להגיעם בתוך המקוה והוא אמרו מפני שהם טהורים בגוף לפי שנטהרו והם בתוך האצטומכא להגיען בתוך המקוה ולכן אם הקיאן שמה יהיו טהורים וזה אשר בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת לא תטמא הטבעת לפי שהוא מציל עליה וכן אילו אכל בשר המת ונכנס לאהל לא יטמא האהל כמו שהתבאר באחד עשר מאהלות והיא בתוספתא כלים הבלועין מצילין על הטהורין מליטמא והחץ אשר הוא תחוב בגוף הנה יתראה קצהו בשטח הגוף ואז יהיה חוצץ כמו אילו היה על שטח הגוף והנה ישקע בבשר וישוב תוך הגוף ולא יקפיד בו אז ואפילו היה חץ טמא:

בלע טבעת טהורה כו' בלע טבעת טמאה וכו'. בפ"ד דחולין דף עא. אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה. כך טהרה בלועה אינה מיטמאת. טומאה בלועה מנלן. דכתיב (ויקרא י״א:מ׳) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו. מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה [*ועדיין לא נתעכלה. וא"ל דמשום דטומאה בבית הסתרים היא שאינה מטמאה כדאי' התם במ"ג. דא"כ לטמא במשא. כדפירש"י שם בפרק יוצא דופן (נדה דף מג) ועיין בפ"ז דאהלות [מ"ה] וקאמר רחמנא דטהור וכו' טהרה בלועה מק"ו. ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא אחרים [*כדכתב הר"ב במ"ו פ"ח דכלים] וכו':

וטמאתו. אבל באוכלים ומשקים טמאים לא שייך למתני הכי דאין אוכלים ומשקין מטמאין אדם. אלא מי"ח דבר ע"י אכילה ושתיה:

ואם אינו נראה טובל. ולא דמי לבית הסתרים דבעינן ראוי לביאת מים. הר"ש:

ואוכל בתרומתו. לערב. הרמב"ם פרק ב מהלכות מקואות [הלכה ח]:

סליק מסכת מקואות