גִּסְטְרָא שֶׁבַּמִּקְוֶה וְהִטְבִּיל בָּהּ אֶת הַכֵּלִים, טָהֲרוּ מִטֻּמְאָתָן, אֲבָל טְמֵאִים עַל גַּב כְּלִי חֶרֶס. אִם הָיוּ הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן, טְהוֹרִין. מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וְיָרַד וְטָבַל בְּתוֹכוֹ, הוּא טָהוֹר וְיָדָיו טְמֵאוֹת. וְאִם הָיוּ עַל גַּבָּיו רוּם יָדָיו, אַף יָדָיו טְהוֹרוֹת:

אבל אם אינה מעמדת את עצמה. ובשעה שבא לטבול, נופל גג העוקא, שהוא תחתית המקוה, ומתערבים מימי המערה במי העוקה:

ועוד יתבאר לך במסכת (עוקצין) [ידים] (פ"ג) שמי שהכניס ידיו בחלל תנור טמא שנטמאו ידיו וכן יתבאר פעמים רבות שכלי חרס הטמא יטמא משקין ויטמאו אלה המשקין כלים וזאת הגסטרא הוא כלי חרס תעשה לזלח המים כמו שביארנו בכלים אם תהיה הגסטרא טמאה בתוך המקוה והיא כבר נתמלאה מים ממושכה מתחת ותהיה חיצונה נותרת על המים חוצה מן המקוה והטביל כלים בתוכה בעת מה שיעלה הכלים והיא מטפחת ותגע בחיצוני זאת הגסטרא היוצאת והיו אלו הכלים טמאים על גב כלי חרס וכן אם טבל במעיין אשר בקערורות התנור בעת צאתו והגיע ידיו באויר התנור הטמא ויטמאו ידיו ואם המים גוברין על התנור עד שיהיו עולות אליו כשיעור העלות הידים מצד שאם הגיע ידו למעלה מהתנור יצאו ממנו והם טבולות במים ותהיינה ידיו טהורות:

גסטרא שבמקוה. פי' גסטרא כלי חרס שנחלק לשנים ונעשה גיסי תרי. כן לשון הר"ב במ"ב פ"ד דכלים. ולשון הרמב"ם בפ"ו מה"מ [הלכה ט] גסטרא טמאה שהיא בתוך המקוה ושפתה למעלה מן המים והטביל בה הכלים. טהרו מטומאתם. אבל כשיגביהם מן המים עד שהן באויר הגסטרא. מתטמא המים שעל גבן מאויר הגסטרא וחוזר ומטמא אותן וכו' שאין כלי חרס מתטהרין במקוה. וכתב הכ"מ שפי' הר"ש שאע"פ ששפתה למעלה מן המים. אפילו הכי כיון דשבר כלי היא. בטלי מימיה אגב מקוה וכשר להטביל [*בה] כלים. והרא"ש כתב דהיינו טעמא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה. ונכנסים המים לגסטרא דרך אותם פגימות. ונמצא שמי המקוה מחוברין למים שבתוכה. ע"כ:

הוא טהור וידיו טמאות. מאויר התנור ולא גופו. שאין כלי מטמא את האדם אבל ידיו מתטמאין מאוירו כדתנן בריש פרק ג' דידים. וכן כתב הרמב"ם. ונפלאתי מהר"ש שכתב לפי שנגעו בשפתי התנור:

ואם היו על גביו רום ידיו. שנמצא כשטבל. ידיו למעלה מן התנור. הרמב"ם [בחיבורו שם]: