נָכְרִית שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע מִיִּשְׂרָאֵל, טְמֵאָה. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע מִנָּכְרִי, טְהוֹרָה. הָאִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה בֵיתָהּ, וְיָרְדָה וְטָבְלָה, וְלֹא כִבְּדָה אֶת הַבַּיִת, כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה. בַּעַל קֶרִי שֶׁטָּבַל וְלֹא הֵטִיל אֶת הַמַּיִם, כְּשֶׁיָטִיל אֶת הַמַּיִם, טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּחוֹלֶה וּבְזָקֵן, טָמֵא. בְּיֶלֶד וּבְבָרִיא, טָהוֹר:

אפילו נתמלאו בקילון. שמילאו מים בכתף ושפכו לתוך גומא, ומאותה גומא יש דרך שהולכים המים למקוה:

אמרו טמאה וטהורה ר"ל השכבת זרע עצמה כפי מה שביארנו בפתיחה ששכבת זרע של עובד כוכבים טהורה: ואמר כבדה את הבית כנוי לקנוח אבר מאבריה אחר המשגל עד שלא ישאר לשכבת זרע רושם האחוז בגוף וכל בעל קרי אם לא השתין קודם הטהרה הנה בעת שישתין יטמא כי אז תצא השארת הזרע הנשאר בחלל האמה ור' יוסי אומר שתכלית מה שישאר משכבת זרע השארית תוך הגוף לאיש חולה או זקן לפי שהם לא ידחום בחוזק אמנם איש בריא או ילד ואפילו היה חולה הנה הוא טהור לפי שתצא בכח שלא תשאר לו רושם תוך הגוף והלכה כר"י:

טמאה. פי' הר"ב הטפה וכו'. אבל בעובדת כוכבים לא שייכא בה טומאה כבהמה דעלמא רש"י פ"ד דנדה דל"ד. ובעיא היא בגמ' דהתם אי אפי' לאחר ג' דדילמא דוקא דישראל דדייגי במצות מתחממים [כדכתיב (תהילים ל״ט:ד׳) חם לבי בקרבי רש"י פ"ט דשבת דף פו] ומסריח או דילמא כיון דאכיל שקצים ורמשים מתחממים נמי ומסריח תיקו:

ולא כבדה את הבית. וכך העתיק הר"ב ומ"מ אפילו כבדה אח"כ לא סגי לה. ול' הרמב"ם בפ"ה מהא"ה קודם שתקנח כו' משמע דאח"כ קנחה ופשוט הוא ובנוסחת מהר"ם גרס ואח"כ כבדה את הבית וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים:

רבי יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא טהור. פי' הרמב"ם בחולה או בזקן טמא (בילד) [אמנם איש בריא או ילד] ואפי' היה חולה [הנה הוא טהור] כו'. אבל בחבורו פ"ה מהא"ה [ה' ז'] כתב בד"א בחולה או בזקן. אבל ילד בריא כו'. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"י כ"כ הרמב"ם ויהיב הכ"מ [שם] טעמא משום דבספ"ק דחולין מפרשי אמוראי למלתיה:

בילד. כתב הר"ב כל שעומד על רגלו א' וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. בספ"ק דחולין [דף כה]. ולשון הרמב"ם ונועל או חולץ: