קִלְקֵי הַלֵּב וְהַזָּקָן, וּבֵית הַסְּתָרִים בָּאִשָּׁה, לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן, וְגֶלֶד שֶׁחוּץ לַמַּכָּה, וְהָרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ, וּשְׂרָף הַיָּבֵשׁ, וְגִלְדֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, וְהַמִּלְמוּלִין, וְטִיט הַיָּוֵן, וְטִיט הַיּוֹצְרִים, וְגֵץ יְוֵנִי. אֵיזֶהוּ טִיט הַיָּוֵן, זֶה טִיט הַבּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מ), וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן. טִיט הַיּוֹצְרִין, כְּמַשְׁמָעוֹ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בְּשֶׁל יוֹצְרִין וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל מָרֵקָה. וְגֵץ יְוֵנִי, אֵלּוּ יִתְדוֹת הַדְּרָכִים, שֶׁאֵין טוֹבְלִין בָּהֶן וְלֹא מַטְבִּילִין אוֹתָן. וּשְׁאָר כָּל הַטִּיט, מַטְבִּילִין בּוֹ כְּשֶׁהוּא לַח. וְלֹא יִטְבֹּל בָּאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו. לֹא יִטְבֹּל אֶת הַקֻּמְקְמוּס בַּפֶּחָמִין, אֶלָּא אִם כֵּן שִׁפְשֵׁף:

של צמר ושל שער אין חוצצים. ואין הלכה כר׳ יהודה בשל צמר, אבל בחוטין של שער מודים לו חכמים, לפי שהמים נכנסים בהן. ודוקא חוטים שבראש, חוצצין. אבל של צואר, אין חוצצים, שאין אשה חונקת את עצמה:

כבר ביארנו בכ"ט מכלים קלקין שהן ארוגי שער כמו שרשרות הנגבלות מן השער לקשור הבהמות וכיוצא בהן ואמר ששער גב החזה ושער גב הערוה אם נתאבך ונתקבץ בכוונה ונאבק ושב כמו שרשרת הנה הוא חוצץ ולכן כלי משגל באשה אם לא תתקין עצמה בחפיפה קודם הטבילה הנה במה שיש שם מן הזיעה ומן הזוהמה תהיה חציצה כי לזה המקום ישפכו המותרים תמיד וכבר הוסיפה התוספתא (פ"ו) בזה ביאור ואמר ר"ש שזורי אומר בית סתרים באשה בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ וסיבת זה כי הפנויה לא תחוש מזה ולא תקפיד על היותם בלתי נקיים ולזה לא תחוץ החלאה הזאת פירוש זה הלכלוך כפי מה שיתבאר מענין ההקפדה:

ולפלוף שבעין הליחה אשר תתקבץ בעפעפיה ובקצת העין הנקרא מאק:

והגליד שע"ג המכה הקליפה אשר תעלה על החבורה:

והרטיה היא משיחה:

שרף היבש. משרפים היבשים:

וגלדי צואה. קליפות הזוהמא אשר יתהדקו על הגוף:

ומלמולין הם הגרגרים אשר יתעגלו על הידים כשילוש אדם בצק או חומר ואח"כ יחכך ידיו זה בזה להסיר מעליהם הבצק או החומר:

וטיט של מרקה הוא טיט יותר עב מטיט של יוצרין יחככו בהם הכלים הנסדקין לסתום סדיקתם ונתבאר בתוספ' (פ"ז) שיתדות הדרכים הוא הטיט אשר יתהוה בדרכים ואפילו בזמן הקיץ ילכלכו בהן הבגדים הנה זה הטיט חוצץ ולא יתאמת טהרה למי שיהיה על גופו ואין ראוי ג"כ טבילה בו אם היה בכלל המקוה כפי מה שקדם והוא אמרו שאין טובלין בהן ולא מטבילין וקומקומוס הקומקום אשר יהיה בהן המים ויכבו בהן הגחלים וישארו מכובים אלא אם שפשף שיחכך פנימי בידו ויניח הפחם בידו עד שלא יתעכבו במקום אחד ויחוצו המים ממנו ואין הלכה כר' יוסי:

קלקי הלב כו'. כתב הר"ב שער כו' ונעשה כעין שרשרות. דוגמא אותן קולקין דתנן ברפכ"ט דכלים כ"כ הרמב"ם:

רבי יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה. פי' הר"ב טיט השרוי בלובן ביצה כו' ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם ואע"פ שלא פי' שהוא טיט השרוי בלובן ביצה. מ"מ כתב שהוא עב יותר משל יוצרים וגם השרוי בלובן ביצה מפורסם שהוא נדבק יותר מכל הטיטין ולכך צ"ל דעד כאן אין הלכה כר"י אלא במה שמטהר בשל יוצרין וה"ק ר' יוסי ג' טיטין שמנו חכמים לא אלו הן והכי דייק ב"י סימן קצ"ח מדברי הרשב"א דבדיני נ"י:

כשהוא לח. כלומר כשיעור שנתנו בו בספ"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דבפחות מכן לא מקרי לח:

ולא יטבול באבק שעל רגליו. ואם טבל אינו חוצץ הרמב"ם פ"ב מה"מ [הלכה י] והיינו דלא כללינהו בהדי הני דרישא והכ"מ כתב שכן הוא בתוספתא פ"ח והר"ש בפ' דלקמן מ"ד העתיק תוספתא היו רגליו מלאים אבק. וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שיפשף או שהטבילו בחמין טהור: