מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פוֹעֲלִים, טוֹעֵן קוֹרָה רִאשׁוֹנָה וּמַנִּיחָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ:

מי שהפך. דרך בני אדם שמהפכין הזיתים בתוך המעטן שהם צבורים בו, כשרוצים להכניסן לבית הבד. ואי לא מסיק להו לבד לטחון לאחר שהפכן פסדי:

מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס כו': רצה לומר שהטעוהו שלא עמדו האומנים בתנאם עמו.

ואמר לאחר המועד ולא אמר אחר האבל ללמדך שהדברים שאסור לאדם לעשות בידיו בימי אבלו כמו הפיכת זיתיו שהוא מותר לעשותן בחולו של מועד.

וקורה ראשונה שיטחנו הזיתים הטחינה הראשונה בלבד.

וזולף הוא שיגרוף אותם מן הבור.

וגומר הוא שיסחוט הזיתים כדי שיצא מהם כל השמן.

וגף הוא שיסתום פי החבית והלכה כרבי יוסי:

ומניחה לאחר המועד. כתב הר"ב ומהכא שמעינן דדברים מותרים במועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו מדקתני וארעו אבל כו' כלומר דפתח באבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה ראשונה בימי אבלו. אלא מילי דמועד קא פריש. דאם אירע לו אונס קודם המועד דטוען קורה ראשונה כו' גמרא:

זולף. פירש הר"ב שופך וכו'. עיין מ"ש במשנה ג' פי"ט דשבת:

וגף. פירש הר"ב סותם פי החביות. והוא מלשון מגופה וכמפורש במשנה ג' פ"ה דע"ג. וכתבו התוספות י"ל דצריך לכסותו מפני השרצים. ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכסוי מועט ושמא חדש מתקלקל: