הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לָרֶגֶל, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה. שְׁמֹנָה, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, שַׁבָּת עוֹלָה וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת, רְגָלִים מַפְסִיקִין וְאֵינָן עוֹלִין:

והנזיר. שהשלים נזירותו במועד:

הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה הימנו כו': פסק ההלכה הקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה.

וענין עולה ואינה מפסקת שיחשבו מכלל שלשים ועולין למנין ואינו מפסיד האבילות. כי העיקר אצלנו דבר שבצנעא נוהג כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין ופריעת הראש כי כל זה אסור באבל ואפי' בשבת. אבל לרגל מפסיק עכ"פ ואין נוהגין בו דבר מאבילות.

ואין עולין לפי שכשישלמו שבעה ימי אבלות וחל הרגל אח"כ בטלה גזירת שלשים יום כמו שנזכר ולא נאמר כי מנין ימי הרגל בלבד תעלה למנין שלשים וכמו כן רגל אינו עולה למנין שבעה אבל נאמר שתבטל גזירת שבעה לגמרי כמו שיתבאר. ואם נקבר המת בתוך הרגל אינן נחשבין ימי הרגל מימי האבלות:

הקובר את מתו. להכי נקט קובר דאבלות מתחלת משעת סתימת הגולל. כדאמר בגמ'. תוספת:

שלשה ימים קודם לרגל. כך הוא עיקר אבלות לכמה מילי דאמרינן בגמ' ג' ימים לבכי. תוס'. ועיין בטור י"ד סי' שצ"ג:

גזירת שבעה. אסמוכוהו אקרא דכתיב (עמוס ח׳:י׳) והפכתי חגיכם לאבל. מה חג שבעה. אף אבלות שבעה. גמ' דף כ'. ודיניהן פי' הר"ב במשנה דלקמן:

שמנה בטלה הימנו גזירת ל'. כתב הר"ב הואיל ונכנס אחד מימי הגילוח כו'. וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים וגבי ז' בעינן ג'. משום דדין כל שלשים שוה משא"כ בשבעה. הר"ן. ועיין במשנה ו':

גזירת שלשים. יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא (ויקרא י׳:ו׳) ראשיכם אל תפרעו. דשמע מינה ששאר אבל חייב לפרוע. וכתיב התם (במדבר ו׳:ה׳) גדל פרע שער ראשו. מה להלן ל' אף כאן ל'. גמ' דף י"ט. והרמב"ם בפ"ו מה' אבל כתב מדכתיב (דברים כ״א:י״ג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. ודיניהן פי' הר"ב במשנה דלקמן:

מפני שאמרו שבת עולה כו'. כלומר וא"ת מה טעם לא אמרו חכמים הקובר מתו קודם שבת בטלה ממנו גזירת שבעה. מפני שאמרו שבת עולה. משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג. ומקצת אבילות נוהג בשבת וכו'. כ"כ הר"ן. וטור יו"ד סימן ת' כתב לפי שא"א לשבעת הימים בלא שבת. ואם היה מפסיק. א"כ לא יהיה לעולם שבעת ימים. ועולה שהרי קצת דיני אבילות נוהגת בו וכתב בית יוסף שכן בירושלמי: