רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12אין קורעין ולא חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת כו': אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא בו': אמרו אין קורעין אלא קרוביו של מת רוצה לומר בחולו של מועד. כי המשנה הזו מדברת בדברים שמותר לעשותן בחולו של מועד. אבל שלא בחולו של מועד. כל הרוצה לקרוע בגדיו ולחלוץ מנעליו אין מונעין אותו. ועוד זה שאמרנו שאין קורעין בחולו של מועד אלא הקרובים כשאין המת חכם או אדם כשר או אינו עומד בשעת נטילת נשמה כי העיקר אצלנו חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעים עליו וכמו כן אדם כשר. ועוד יש לנו עיקר אחר כל העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע.
וחולצין ר"ל בכאן חליצת כתף.
וקרוביו הם החייבין באבלות. והם האחים כולם בין זכרים בין נקבות בין שבאו מאם בין שבאו מאב והבנים בין זכרים בין נקבות והבעל והאבות והאשה אלו כולם חייבין באבלות קצתם על קצתם. וקריעת הבגדים מכלל חיובי האבלות. וחיובי הקרע בדרך קצרה מה שאגיד לך. והוא שיקרע טפח מן הבגד העליון בלבד וקורע בכלי ואינו צריך להבדיל שפת הבגד ויש לו להכניס ידו בפנים תחת בגדיו וקורע ואינו חייב לקרוע אלא בתוך ז' ושולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל' וכל זה חייב על כל המתים חוץ מאביו ואמו ורבו אבל על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה קורע ואפילו לאחר ז' וקורע כל בגדיו עד שיתגלה לבו וקורע בידו ומבדיל קומי שפה וקורע מבחוץ ושולל לאחר שלשים יום ואינו מאחה לעולם ודע כי כל קריעה אינה אלא מעומד. ואם החליף בגדו הקרוע בבגד אחר אינו חייב לקרעו אע"פ שהוא בתוך שבעה אלא על אביו ועל אמו שלא יהיו עליו כל ז' אלא בגדים קרועים ובשבת מחזיר הקרע לאחריו.
ומברין הוא שעושים סעודה לאבלים לפי שהאבל אסור לאכול משלו יום ראשון כמו שבארנו. ואסור לאבל לישב ע"ג מטה כל ז' אלא בשבת לפי שהוא חייב בכפיית המטה כמו שבארנו והבאים להברותו ולנחמו אין מברין אותו בחוש"מ אלא על מטות זקופות כמו שהיו יושבין קודם על מטות זקופות
וכן טבלא ואסקוטלא וקנון הם כלים חשובים כמו כלי כסף ודומיהם לפי שאינן מצויין אצל העניים ויתביישו ולפיכך התקינו שיהיו הכל מביאים בסלים של ערבה שהן נמצאים ביד העשיר והעני: