סְתָם נְזִירוּת שְׁלשִׁים יוֹם. גִּלַּח אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ לִסְטִים, סוֹתֵר שְׁלשִׁים יוֹם. נָזִיר שֶׁגִּלַּח בֵּין בְּזוּג בֵּין בְּתַעַר אוֹ שֶׁסִּפְסֵף כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, אֲבָל לֹא סוֹרֵק. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לֹא יָחוֹף בַּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶּׁרֶת אֶת הַשֵּׂעָר:

והיוצא מן הגפן. דכתיב (שם) וענבים לחים ויבשים לא יאכל:

סתם נזירות ל' יום גלה או שגלחוהו לסטים כו': נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק רבי ישמעאל כו' כתוב בתורה בנזיר (במדבר ו׳:ה׳) גדל פרע ולאחר שנתבאר אצלנו שסתם נזירות שלשים יום הרי השער שיהיה לו שלשים יום נקרא פרע ולכך אם גלח ראשו ימתין ל' יום עד שיהיה לו פרע ואז יתחיל למנות וישלים הנזירות וכמו כן אמרו בעינן גידול פרע וליכא. ונאמר בתורה גדל פרע שער ראשו ולכך נאסר הסרת שער באיזה הדרך מדרכי ההסרה וכשהסיר שערו חייב מלקות כל זמן שהסיר שער אחד לבדו אמנם בענין הסתירה רוצה לומר שהוא סותר לו מן המנין ל' יום כמו שאמר לא יהיה זה אלא עד שיגלח רוב שער ראשו בתער או מה שדומה לתגלחת ר"ל שיספר השער במספרים סמוך לשטח הראש. ואמרו פספס כל שהוא חייב ר"ל שיעקרנו ביד ופירוש חופף החכוך ביד ומפספס החכוך בצפרנים או בכלי ובתנאי שלא יתכוין להשיר השער לפי שזאת ההלכה אמנם היא לר"ש שאומר דבר שאינו מתכוין מותר וכבר נתבאר לנו בכמה מקומות שהלכה כר"ש בדבר שאין מתכוין. ואדמה טיט איזה טיט שיהיה מכל מיני הטיט שרוחצין בהם השער כמו הנתר והטיט האדום נקרא בלשון ערב אלנגב"ר ונקרא טיט ארמיני. ופירוש סורק מסרק שער ראשו במסרק והכלי שמסרקין בו שער הראש נקרא מסרק. והלכה כר' ישמעאל:

סותר ל' יום. כתב הר"ב כלומר סותר עד שיהיה לו גידול שער של ל' יום כשהוא מגלח תגלחת של מצוה. לומר שזה שסותר היינו אם אין מיום שגלח. או גלחוהו לסטים. עד סוף ימי נזירתו ל' יום כגון שגלחוהו ביום מלאת צריך שימתין ל' יום אבל אם יש לו עוד ל' יום אינו סותר כלומר כיון דאיכא עדיין גידול שער שלשים יום וכ"כ התוס'. אבל הרמב"ם בפ"ו מהלכות נזירות כתב דלעולם אפילו בנזירות מרובה סותר ל' יום וכל אותן ל' יום כל דקדוקי נזירות עמו. אלא שאין עולין לו מן המנין:

או שספסף כל שהוא. פירש הר"ב דכתיב תער לא יעבור לרבות כל המעבירין דה"ל למכתב בתער לא יגלח ותניא מאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת"ל תער לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה דטהרה לאחר תשלום ימי הנזירות שיהא בתער דלא כתיב התם אלא וגילח ומסתבר דלמסקנת הגמ' דאינו מחייב אלא כעין תער אצטריך קרא לגופי' לומר שלא יהא חייב אלא כעין תער. וכי תימא תגלחת אחרונה מנלן שהיא בתער י"ל כמו שסובר רבי בברייתא דמן הכתוב עצמו אתה למד. תער וגו'. עד יום מלאת אמרה תורה אחר מלאת. לא תהא תגלחת. אלא בתער. כך נראה בעיני:

אבל לא סורק. כתב הר"ב אף על גב דהמשיר וכו'. מ"מ אינו סותר וכו' בצד עקרו של שער כלומר שלא יניח ממנו שיכוף ראשו לעיקרו:

לא יחוף באדמה מפני שמשרת וכו'. פי' הר"ב מין ממיני האדמה כו' כלומר ולא בכל אדמה אמר רבי ישמעאל ואפילו שאינו משרת ולגזור אטו משרת. ואע"ג דבגמ' איבעיא לן היכי תנן אי מפני שמשרת. או מפני המשרת ולא אפשיטא. פי' הר"ב להקל. וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות נזירות. וכתב הכ"מ משום דקי"ל ספק נזירות להקל ע"כ. ותמיהני דמידי הוא טעמא להקל אלא משום דלא ליתי חולין לעזרה וכמו שכתבתי במשנה ה' דפרק קמא והכא דודאי נזיר הוא לא שייך האי טעמא כלל. אבל נ"ל דמעיקרא לא קשיא ולא מידי אפילו אי איתא דתני מפני המשרת אכתי לא הוה אלא גזירה דרבנן וכיון דלא אפשיטא כל ספק דרבנן להקל. ומ"ש הר"ב והלכה כרבי ישמעאל. וכ"כ הרמב"ם. וכתב הכ"מ. ואף על גב דיחידאה הוא אפשר שסובר דר' ישמעאל לפרש דברי תנא קמא אתא ע"כ ולישנא דרבי ישמעאל אומר ל"ק כמו שכתבתי הרבה כיוצא בזה בפ"ג דבכורים מ"ו. אבל איכא למידק אמאי משמע ליה דלא לאפלוגי אתא. הלכך נראה לי דהא דפסק כר' ישמעאל משום דבגמרא איבעיא לן אליביה כמו שכתבתי או שמשרת תנן או המשרת ואמרינן נמי למאי נ"מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא כו' משמע דכוותיה קי"ל ולהכי איבעיא לן אליביה ומפרשינן מאי נ"מ: