עַל אֵלּוּ טֻמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת נֶצֶל וְעַל מְלֹא תַרְוָד רָקָב, עַל הַשִּׁדְרָה וְעַל הַגֻּלְגֹּלֶת וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת וְעַל חֲצִי לֹג דָּם, עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל אָהֳלָן, וְעַל עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ. עַל אֵלּוּ הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין, וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר וּמֵבִיא אֶת קָרְבְּנוֹתָיו:

היו מהלכים בדרך. לאו דוקא בכהן גדול פליגי, דהוא הדין בכהן הדיוט נמי פליגי, דחד טעמא הוא:

על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת כו': מה שאמר על המת אינו רוצה לומר כל גוף המת לפי שזה מבואר ואמנם רוצה לומר עצמותיו במנין או בבנין ואף ע"פ שאין בהם רובע עצמות ואמנם יטמא הנזיר באהלות וחייב עליהם תגלחת כשהעצמות יש בהם רוב בנינו של מת או רוב מנינו אע"פ שאין בהם רובע הקב הרי הן מטמאין באהל כמו שנבאר בפ' שני ממסכת אהלות ואם אין בעצמות לא רוב מנין ולא רוב בנין והיה בהן חצי קב אז יגלח הנזיר על אהלו. ונצל היא הליחה הזבה מן המתים כשנתעפש הבשר וזב והתחיל לכלות. ורקב הוא עפר המת שנשאר ממנו כשנאבד הליחות כולו וזה הרקב שמטמא באהל אינו אלא במת שנקבר ערום בארון של שיש או של אבן והדומה להם ויהיה שם המת כולו רוצה לומר שיהיה נקבר שלם שלא נחסר ממנו אבר ואמרו מת שחסר אין לו רקב ולא שכונת קברות ולא תבוסה ותרווד כף יתבאר בפרק (עשירי) [צ"ל פרק י"ז הי"ב הגרי"פ] ממסכת כלים שהיא כף גדולה ושיעורה מלא חפניו. ושדרה שלשלת והם חליות שעל הגב בכללם וגלגלת היא גלגלת הראש כל אחד מהם בפני עצמו. וחצי קב שני לוגים וחצי לוג שתי רביעיות וכבר בארנו (לעיל פ"ו הל' א') שיעור הרביעית וזה הענין כולו בפרק ב' ממסכת אהלות שמטמאין באהלות ובמגע ובמשא ושם נתבאר עוד שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ובארנו טעמי כל אלו הדברים וראייתם. ומה שאמר בתחילת זאת ההלכה על אלו נזיר מגלח למעוטי עצם כשעורה שאינו מטמא באהל ומה שחזר ושנה על אלו נזיר מגלח למעוטי סככות ופרעות שיתבארו אחר כך. ומה שאמר עד שיטהר רוצה לומר עד שיעריב שמשו אחר שיטבול אחר ההזאה ג' וז':

על אלו טומאות כו'. כתב הרמב"ם למעוטי עצם כשעורה שאינו מטמא באהל. גמרא. ופירשו התוס' [דתנא] והדר מפרש:

על המת. פי' הר"ב אע"פ שאינו שלם וכו'. וכ"כ הרמב"ם דאלת"ה על כזית מן המת [מגלח]. על עצמו לא כ"ש. ובריש פ"ב דאהלות מפרש לה הר"ב לנפל שלא נתקשרו איבריו וטעמא דהתם תנן בהדיא רוב בנינו ורוב מנינו על כרחין לנפל הוא דאתא. ומיהו יש לדקדק אמאי לא מפרש על המת דהכא כמו על המת דהתם. ובגמרא רבי יוחנן מוקי לי בנפל כי התם. ורבא מוקים לה ברוב בנין וכו'. והרמב"ם ברפ"ז מהלכות נזירות כתב לתרוייהו ובזה הוא מונה י"ב טומאות עד ועל עצם כשעורה. ולא עד בכלל. לפי שאין לעצם כשעורה טומאת אהל. ואע"פ שתמה עליו הכ"מ שמנה שדרה וגולגולת לשנים וכדפירש נמי הר"ב ובגמרא בעיא דלא איפשיטא היא. [*ועיין מ"ש בזה ברפ"ב דאהלות] וטעמא דשיעור כזית מפרש הר"ב בספ"ו דעדיות ומשנה ה' פרק ב' דאהלות. ומה שכתב הר"ב ברוב בנין. עיין בזה ספ"ו דעדיות. ורפ"ב דאהלות. ומה שאמר הר"ב אפילו אין בהן רובע הקב עיין בפירושו למשנה ז' פ"ק דעדיות ומ"ש שם:

נצל. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית ל״א:ט׳) רש"י:

[*ועל מלא תרוד כו'. פי' הר"ב כף גדולה שמחזקת מלא חפנים כחכמים בברייתא. ודלא קתני במשנה מלא חפניים נ"ל לפי שאין מדרך העולם ליקח בחפניו רקבון של המת אלא בתרוד וכיוצא בו]:

ועל חצי לוג דם. משמע מפי' הר"ב דהלכה היא. ועיין מ"ש בסוף פרקין:

על מגען. חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שא"א שיגע בכולו שהרי אינו גוף א'. רמב"ם פ"ז מה"נ ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ג. [*ובפי' הר"ב דמ"ב פ"ב דאהלות ומ"ש שם]:

על אלו כו'. כתב הרמב"ם למעוטי סככות ופרעות. גמ'. ופירשו התוס' דתנא והדר מפרש:

ומביא את קרבנותיו. לא גרסינן במשנה. דבגמ' מיבעיא ליה. ואע"ג דאפשיטא ליה דמביא את קרבנותיו מ"מ ש"מ דל"ג ליה וכ"כ התוס':