הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת, טַלִּית זוֹ קָרְבָּן אִם אֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת, יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ, טַלִּית זוֹ קָרְבָּן עַד שֶׁתִּשָּׂרֵף, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן:

ר״א בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו כו׳ מפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו ומדירו, נדרי זרוזין הוא. והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה, ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל. ויעמוד בראש השנה לאו דוקא אלא ה״ה בכל עת שירצה ולכל זמן שיקבע:

הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות כו':ביאור זאת המשנה שהוא כשאמר הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו יכול לפדותן מיד ההקדש כדין קדשי בדק הבית כולם שנפדין מיד הגזבר אבל אם אמר הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו אי אפשר לפדותן עד שיקצצו לפי שאם פדאן קודם קציצתן כשיצאו לחולין חזרו הקדש לפי שעשאן הקדש עד שיקצצו וכשנתקצצו אז יכול לפדותן ותצא לחולין אם פדאן אחר ואפילו קודם שנקצצו אינן חוזרות וקדושות אלא תצא לחולין וכן הדין בטלית ובכל הדומה להן:

הרי אלו נטיעות כו'. [מהו דתימא] דהוי כמו נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשינהו שהיה סבור שא"א שינצלו ולא גמר בלבו להקדישן קמ"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכח לא הוין דברים הרא"ש. והיינו דתנן לה הכא בפירקין וכך כתבו התוספות:

אם אינן נקצצות. פירש הר"ב ראה רוח סערה כו' הכי מוקי בגמרא דאל"ה אימת קדשי:

יש להם פדיון. פי' הר"ב כשאר הקדשות ויפדו וכו' ובדין ה"ל למתני קדושות דהא אכתי לא שמעינן דקדושות וכי אשמעינן דקדושות אנא ידענא דיש להם פדיון מתרצים בגמרא איידי דבעי למתני סיפא אין להם פדיון תני נמי רישא יש להם פדיון. ומ"ש הר"ב דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן. זה לשון הרא"ש ולא אמר שאסרן עליו כקרבן כיון דלא אמר עלי ע"כ. אבל אי אמר עלי קרבן אע"ג דלא אמר כקרבן. הוי נדר לאסור איסר על נפשו ולא להקדישו. ולא בדוקא נקט הר"ב כקרבן וכדתנן במ"ד פרק קמא:

אין להם פדיון. פירש הר"ב דה"ק לכשאפדם יחזרו ויקדשו. עד שיקצצו. ופירש הרמב"ם כמ"ד בגמרא דלאחר שיקצצו פודן פעם אחת ודיו [*אבל בחבורו סוף פרק ד' מהלכות מעילה פסק כמ"ד כיון שנקצצו אינן צריכין פדיון אלא נהנין בהן מיד]: