הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו מֻדָּר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ, חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים לְךָ בְמַתָּנָה, וְאֵינָן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בַּסְּעוּדָה. אָמַר לוֹ, אִם שֶׁלִּי הֵם, הֲרֵי הֵם מֻקְדָּשִׁין לַשָּׁמָיִם. אָמַר לוֹ, לֹא נָתַתִּי אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמָיִם. אָמַר לוֹ, לֹא נָתַתָּ לִּי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִתְרַצִּים זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ. וּכְשֶׁבָּא דָבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ, כָּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אֵינָהּ מַתָּנָה:

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו וכו':זה המעשה לא זכרו לחזק הדבר שנקדם ואמנם זכרו לבאר מה שאנו אומרין והלה מותר בה שיהיה בתנאי שלא יבאר בעל המתנה שם האיש הזה והביא ראיה ממעשה בית חורון ודע שהוא אם נתן המתנה סתם בלא שום תנאי ואח"כ אמר לו דרך מקרה רצונך שיבוא פלוני ויאכל עמנו הרי זה אסור לפי שהעיקר אצלינו אם הוכיח סופו על תחילתו אסור: ואמרו ג"כ בזה המעשה סעודתו מוכחת עליו ר"ל שרבוי הסעודה וההכנה מעיד שלא נתנה במתנה אלא שיאכל אביו ממנה:

המודר הנאה מחברו וכו'. כתב הרא"ש [פ"ד מ"ח] לעיל קתני היה מהלך בדרך והכח קמ"ל דאפילו בעיר אם אין לו מה יאכל מותר:

ויהא עון תלוי בראשו. שיהא אביו מודר הנאה אוכל על ידו. רש"י:

כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת. כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה [כדפירש הר"ב במשנה י"ג פ"ג דסוכה] שאני מתנה זו של בית חורון דאפילו לשעתה אינה שלא נתכוין להקנותה כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתניתין דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משום דתנא ה"ק כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודש'. אינה מתנה. והכי איתא בירושלמי. הר"ן. ויש ספרים גורסין תהא מקודשת: