עַד הַפֶּסַח, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא:

שבת זו. היה עומד באמצע השבוע ואמר שבת זו אסור בכל השבוע:

עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור כו':עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור כו':קציר קציר חטים ובציר בצירת הענבים ומסיק חביטת הזיתים והלכה כרבי יוסי:

עד הפסח אסור עד שיגיע. כשיגיע מותר ה"ל למתני אלא משום דבסיפא שייך למתני אסור נקט ברישא נמי אסור. הרא"ש:

עד שיהא וכו'. במתניתין ה' פליג רבי יהודה ביין. עיין מ"ש במשנה ו':

רבי מאיר אומר אסור עד שיגיע. כתב הר"ב דלא מעייל אינש נפשיה אספיקא דיש במשמעות זה הלשון ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ויהיה מותר בימים האחרונים ואיכא למימר עד פני פסח והיינו עד שיצא. הרא"ש:

ר"י אומר עד שיצא. כתב הר"ב והלכה כר"י משום דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר' יוסי אבל תימא דבגמרא רמינן מתני' דהכא אמתניתין ט' פ"ק [צ"ל פ"ג] דקדושין היו לו שתי כתי בנות כו' דשמעינן להו רצוני לומר לר"מ ור"י דפליגי איפכא דרבי מאיר סבר מעייל איניש נפשיה אספיקא ור"י סובר לא מעייל וכו'. ומשני מוחלפת השיטה דהכא. *)והכי תנינא כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני. ר"מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע. וכיון שכן א"כ הלכה עד שיגיע. ואע"ג דהתם בקדושין עוד סוגיא אחרת דלא תיפוך והכא לא פליגי במעייל אינש נפשיה אספיקא אלא בלישנא בעלמא פליגי ר"מ סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פסחא משמע ולפי אותה סוגי' מתניתין כדקיימא קיימא והלכה כר"י שאומר עד שיצא וכן דעת הרמב"ם והרא"ש. אבל הר"ב שמפרש למתניתין דפליגי במעייל איניש וכו' כסוגיא דהכא וכתב ג"כ הלכה כר"י דבריו סותרין זה את זה. והרמב"ם בפירושו כתב הלכה כר"י אבל לא פירש כלום במשנתינו במאי קא מפלגי ואיכא למימר דס"ל בלישנא בעלמא פליגי וכסוגיא דקדושין ולפיכך הניח המשנה כדקיימא ופסק כר"י אבל בחבורו פסק עד שיגיע. וכסוגיא דהכא דמפכינן למתניתין: