פּוֹתְחִין בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, אוֹתָן הַיָּמִים מֻתָּרִין וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים אֲסוּרִין, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ, הֻתַּר כֻּלּוֹ:

פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו כו':כגון שנשבע שלא נשתה יין או שלא יאכל בשר כך וכך ימים לכך אומר אילו ידעת בשעת השבועה שהשבת או יום טוב שנכלל באלו הימים אתה מחויב בו באכילת בשר ושתיית יין לפי שנאמר (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג כלום היית נשבע והוא אומר לא. מתירין לו שבועתו. ואמרו לזה קרבן ולזה קרבן אמנם זה מאמר רבי שמעון שאינו סובר החלוקים עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כמו שיתבאר בשבועות עיקר דעתי ואינה הלכה אבל כשאומר שאיני נהנה לזה ולזה צריכין פתח לכל אחד ואחד אחר (שלא) שהזכיר וא"ו הנוספת והלכה כרבי עקיבא:

פותחין בימים טובים ובשבתות. פירש הר"ב אם נדר להתענות או שלא לאכול בשר. וכך כתב הרמב"ם ויהיב טעמא שמחוייב בו באכילת בשר. לפי שנאמר (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג. גם הרא"ש פירש. או שלא לאכול בשר. ומ"ש הר"ב שאין זה פותח בכבוד המקום. כבר כתבתי בזה בריש פרקין:

עד שבא ר"ע ולימד שנדר שהותר וכו'. פירש הר"ב דלא נדר מעיקרא כו' וכך כתב הרא"ש. ומיהו לימד לא משמע דמסברא הוא. אלא דמקרא למדו והיינו דכתב הר"ן דילפינן לה בירושלמי מדכתיב (במדבר ל') ככל היוצא מפיו יעשה. דמשמע דוקא כשכולו קיים:

שהותר מקצתו. על ידי חרטה בהתרת חכם או מעצמו. כגון שהיה אביו אחד מהם. [כדתנן בריש פרק ג'] הרא"ש: