מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק כַּגְּרִיס, וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ, טָהוֹר. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָׂר, שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. אֵיזֶה הוּא זָקָן, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת:

כאשר ניתק כל הראש הנה לא יקרא אז נתק ואמנם הוא קרחה וכן כאשר שער הזקן הוסר בכללו הנה לא יהיה נתק ואמנם ישוב כדין ראש קרח ויטמא אז בנגעי קרחת וגבחת כמו שהתבאר במה שקדמנו ולמדנו זה מאמרו (שם יג) ואיש כי ימרט ראשו לפי שזה דין שוה לאנשים ולנשים ואמנם אמר איש לידע אם האיש כאשר הוסר ממנו השער המיוחד בו בכללו והוא שער הזקן או שהוסר שער הראש מכל אדם הנה הכל טהור ואז יקרא קרח וזהו ענין אמרו ואיש להביא את הזקן עוד אמר הראש והזקן אין מעכבין זה את זה וכאשר ניתק זקנו ונשאר ראשו לפי מה שהם נבדלים לכל הדינים כמו שביארנו פעמים ומאמר רבי שמעון עור הפנים ועור הבשר שיש דבר אחד מפסיק ביניהם ר"ל שער הזקן מעכבים רומז אל הופך כולו לבן. ופרק של לחי הבדל לחי העליון ובתוספתא מותח את החוט מאוזן לאוזן כל שמן החוט ומעלה זהו ראש ומן החוט ולמטה זהו זקן:

ופיקה של גרגרת. ראש השיפוי כובע ומבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ יקרא פיקה:

וניתק כל ראשו טהור. כתב הר"ב דכתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא וגו'. וכן שנוי בת"כ ועיקר קרא לאו להכי אתא. דא"כ כי לא ניתק אלא אחורו ולא כל ראשו יטהר. וכן אם היה הנתק בפאת פניו ונעשה גבח יטהר ואנן ניתק כל ראשו תנן אלא עיקר קרא לפרושי דין קרחת וגבחת ואגב למדנו מדקאמר טהור הוא ולגופיה לדין קרחת וגבחת לא איצטריך דהא הדר כתב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע וגו'. דשמעת מיניה שפיר דעד שיהיה בו מראה נגע וגו' אינו טמא אלא דלהכי כתב הכא טהור הוא ללמדנו שיש לדין נתק ג"כ דין פרח בכולו שיטהר בכך. ומ"ש הר"ב בזקן מנין. ת"ל ואיש לרבות את הזקן או אינו אומר איש אלא להוציא את האשה ואת הקטן ת"ל הצרוע בין איש בין אשה בין קטן. א"כ למה נאמר איש להביא את הזקן ת"כ. ומ"ש הר"ב והבא כולו נתק בתחלה אינו טהור כו'. ולכאורה כמו כן בנתוק כולו לאחר הפטור כיון דלבהרת מדמינן. וכן משמע נמי מדכתב הר"ב בין שהוחלט וכו' דמשמע אבל מתוך הפטור אינו טהור אלא דבתוספתא לא קתני הכי וכ"כ הר"ש. וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהט"צ (הלכה י"ב) ופי' הכ"מ בשם ר"י קורקוס דהכא כתב ואיש כי ימרט ראשו וכו' משמע בכל גווני ואין טעם להחמיר כיון דהכא ליכא קרא המוכח שאין הפריחה מטהרת ליה* כדאיתא קרא בבהרת. הלכך לא מטמינן הכא. אלא בבא כן בתחלה דלא מקרי פריחה ואין להקל יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע ע"כ:

טהור. במתני' דלקמן יש להאריך בזה בס"ד:

הראש והזקן אין מעכבין זה את זה. בת"כ יליף לה מדכתיב ראשו כלומר דה"מ למכתב וכי ימרט ולשתוק מראשו אלא לומר דראשו טהור ואין הזקן מעכבו:

הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. שנאמר (ויקרא י"ג) צרעת הראש או הזקן מלמד שהן חשובין שנים. הרמב"ם ספ"ח מהלכות ט"צ: