הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב מִטַּמְּאִים בַּנְּגָעִים מִיָּד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשְּׁתִי, מִשֶּׁיִּשָּׁלֵק, וְהָעֵרֶב, מִיָּד. וְהָאוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן, מִשֶּׁיִּתְלַבֵּנוּ. כַּמָּה יְהֵא בַפְּקַעַת וּתְהֵא מִטַּמְּאָה בַנְּגָעִים, כְּדֵי לֶאֱרֹג מִמֶּנָּה שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ שְׁתִי וָעֵרֶב, אֲפִלּוּ כֻלָּהּ שְׁתִי, אֲפִלּוּ כֻלָּהּ עֵרֶב. הָיְתָה פְסִיקוֹת, אֵינָהּ מִטַּמְּאָה בַנְּגָעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ פְסִיקָה אַחַת וּקְשָׁרָהּ, אֵינָהּ מִטַּמְּאָה:

לשון התורה (ויקרא י״ג:מ״ח) או בשתי או בערב וההפרש בין השתי והערב בצמר הוא מבואר לפי שהשתי הוא דק מאד והערב עב החוט אולם בבגד פשתים השתי והערב הם דבר אחד אין ביניהם הפרש ניכר ור' יהודה יקח ראייה מאמרו בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב מה בגד משתגמר מלאכתו אף אלו משתגמר מלאכתן ולזה לא יטמא אצלו אפי' שתי הצמר עד שנשרה במים חמים שישים אותו רך ונמשך והוא אמרו משישלק ומטוה הפשתן עד שיבושל ויתלבן ואונין של פשתן הן מטוה הפשתן וחכמים אומרים בשתי או בערב הבדילו מן הבגדים ושהן כלן יטמאו מיד וכבר ביארנו שהשיעור הפחות שיטמא בנגעי בגדים הוא ג' על ג':

ופקעת. הוא אשר יקראו אותו רובא ואם היה בזה המטוה שיעור מה שיעשה ממנו ג' על ג' שתי וערב יטמא בנגעים:

היתה פסיקות. הוא שתהיה זאת הפקעת מקובצת מחוטין נפרדין יחובר חוט על חוט ואמר ר' יהודה אפילו היה החיבור קשור עד שתהיה הפקעת כולה כחוט א' אינה מטמאה:

השתי משישלק. פי' הר"ב דכתיב בבגד וגו' מה בגד כו'. אף שו"ע משתגמר מלאכתן איזהו גמר מלאכתן השתי משישלק (ודרך היה לשולקו אע"פ שעכשיו אין רגילין תוספות פרק ב' דשבת דף כ"ז ד"ה אונין) והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו. תורת כהנים. ונראה לי דאתיא ליה למדרש. מה מצינו. משום דמשכח לקרא דבתר הכי דמפסיק בעור. וכתב בבגד או בעור או בשתי. ובכאן ובתרי' * [בקרא דוראה את הנגע] לא הפסיק. שמע מינה דלאגמורי להו במה מצינו קא עביד הכי , ובעל קרבן אהרן פירש מדאמר בבגד או בשתי לא יאמר זה או זה. אלא ששניהם ממין אחד. מה בגד כו':

כדי לארוג ממנה שלש על שלש. בת"כ יליף ליה ג"כ במה מצינו מבגד שאין מיטמא בנגעים בפחות מג' על ג'. כדלעיל:

אפי' כולה שתי אפילו כולה ערב. דא"צשיהיה שתי וערב יחד. דכך משמע מלת או שחלק בזה או בזה. קרבן אהרן: