כֵּיצַד רְאִיַּת הַבָּיִת. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד). אֲפִלּוּ תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, אֶלָּא כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת) (שם), וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ. אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה. עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק:

טריגון. שיש לו שלש זויות. שלש בלשון רומי טר״י. והוא הדין בית שיש לו שתי זויות או חמש:

עסק הוא לפנוי. רצה לומר לשמוש ועמל שאין צריך לו כי אם מן הכלים ועסק הוא נגזר מכי התעשקו עמו (בראשית כ״ו:כ׳) וכבר ידעת שכלי חרס אין להם טהרה במקוה וזכר מכלי חרס היותו פחות בדמים והוא פך השמן:

וטפיו. הוא כלי קטן מאד לא יצא ממנו דבר כי אם טיף טיף כמו שהתבאר בכלים (פ"ג מ"ב):

ואמר אחר כן אם על של רשע כך על השרש אשר אומר אותו שראיית הצרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו ויתחילו בביתו ואם חזר בו מוטב ואם לא יבא במצעות והוא אמרו בכל מלאכת עור חזר בו מוטב ואם לאו יבא בבגד ואם לא חזר בו עדיין יבא לגופו ועל עור בשרו וזה על דרך המוסר והתוכחה הלא תרא' שהם דברים בלתי טבעיים ואינן חלאים טבעיים בשום פנים לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם שלא יקרה בהן צרעת אלא בקריאת התורה על הדמיון אשר זכרנו וכן נגעי אדם תראה שישים הנתקים צרעת והוא חולי הנקרא חולי השועל ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן והוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה ואמנם הם עניינים תוריים לפי מה שזכרנו ולזה השרש נקרא רשע:

כנגע נראה לי בבית. אפילו ת"ח ויודע כו'. דאי אינו יודע. מהיכי תיתי שיאמר נגע נראה לי והא לא ידע. וא"ת למה אסרה התורה מלומר נגע. והלא עד שיאמר הכהן טמא. עדיין אין כאן טומאה. כדתנן ברפ"ג. והרא"ם כתב בשם רבותיו. דכיון דבדבורו לא יוכל לשפוט. הלכך לא יאמר בלשון ברור. ע"ד אמרם. ולמד לשונך לומר איני יודע. ולי נראה מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן כו'. א"נ שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה. ע"כ. וג"א כתב. משום דובר שקרים לא יכון. דהא כל זמן שלא נזקק הכהן לאו נגע הוא. ואיך יאמר נגע כו'. וכתב בעל קרבן אהרן. דלא דק בזה. שהכהן אינו עושה אותו נגע. אבל הטומחה עושה בו. וקודם שיבא הכהן. נגע הוא. ע"כ. ואפשר לתרץ שכשיאמר נגע. המכוון ממנו מה שקוראין נגע. והיינו נגע טמא. ומכיון שעדיין אינו טמא. הרי דובר שקרים. ולי נראה בהפך. דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע. כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו כדדרשינן בפרק מי שמתו (ברכות דף י"ט) מאמרו שמעו קציני סדום וגו' הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן. ולכל הטעמים נראה לי שבכל הנגעים הדין כך. שלא יאמר נגע עד שיטמאנו הכהן. ואפילו את"ל דאין הדין הזה. אלא בנגעי בתים. וכן הרמב"ם לא כתב שיהא נוהג גם בשאר הנגעים. י"ל דנגעי בתים הואיל וקודמין בזמן כדלקמן לכך הקפידה התורה ביותר. משא"כ בשכבר בא עליו נגע הבית כשאח"כ בא עליו נגע בגדיו. וכן גופו שוב לא הקפידה בכך:

וצוה הכהן ופנו את הבית. אפילו חבילי עצים וכו'. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל ובמשניות ישנים מנוקדים:

אפילו חבילי עצים. כתב הר"ב. והא דכתיב ולא יטמא כו' לאשמעינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו. אי שביק להו. בת"כ. ולא יטמא כל אשר בבית. מה ת"ל לפי שמצינו. *(בפ' דלקמן משנה ט') בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהה בכדי אכילת פרס. יכול אפילו היו שם כלים מקופלים ומונחים על כתפו כלים מקופלין ומונחים בתוך הבית. יכול לאיהו טמאים עד שישהו כדי אכילת פרס ת"ל ולא יטמא כל אשר בבית. מיד. כלומר דלהכי מפנה. שהרי לא יכול להציל. שמיד יהא נטמא. ואפילו לא ישהה כדי אכילת פרס:

ואפילו חבילי קנים. דלא תימא עצים דוקא. דחזו לעשות מהן כלים *[שסתמן מקבלים טומאה. אבל קנים מה שעושים מהם כלים מן הסתם אין מקבלים טומאה כמו כוורת הקנים דרפט"ו דכלים. ורפ"ח דאהלות. וכן מחצלת הקנים דספי"ז דכלים. ואע"ג דתנן נמי התם שפופרת הקנה הרי לריך שיוציא את כל הככיי כדתנן התם ולפיכך מסתמא מהקנים אין עושים כלים שמקבלים טומאה [וה"א] דא"צ פינוי. הואיל ואף סופן אינן רגילין שיהו באין לכלל קבלת טומאה קמ"ל. נ"ל]:

אם כך על של רשע. ל' הר"ב שהנגעים באים על לה"ר. וז"ל הרמב"ם שראיית הלרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא (עונש) בעבור לה"ר. כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו. ויתחילו בביתו. ואם חזר בו מוטב. ואם לאו ובא במצעות והוא אומרו בכל מלאכת עור. חזר בו מוטב. ואם לאו יבואו בבגדים. ואם לא חזר בו עדיין. יבא לגופו ועל עור בשרו. וזה על דרך המוסר והתוכחת. הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים. ואינן חלאים טבעיים בשום פנים. לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם. שלא יקרה בהן צרעת (והם על דרך נס. כמו מי סוטה. ואינם אלא דברים חוץ מהטבע. לפי שהבתים (והבגדים) אינם נעים ונדים מאליהן. וכל מה שאירע בהם מהמקרים. אינו צרעת) אלא בקריאת התורה על הדמיון. אשר זכרנו. וכן נגעי אדם. תראה שישים הנתקים צרעת. והוא חולי הנקרא חולי השועל. ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן. הוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה. ואמנם הם ענינים תוריים לפי מה שזכרנו. ולזה השרש נקרא רשע. ע"כ: