מְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת, כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֶּשׁ שָׁם טְמֵאִין, אֲפִלּוּ עַד הַקּוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע אַמּוֹת. כֵּלִים, מִיָּד טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְדֵי הַדְלָקַת הַנֵּר:

אין הלכה כרבי שמעון ולא כרבי יהודה:

רבי שמעון אומר עד ארבע אמות. פי' הר"ב דקומתו של אדם בינוני כו'. עיין מ"ש בזה במשנה ה' פ"ד דערובין [ד"ה אלו]. ובמשנה ח' פ"ו דב"ב [ד"ה וכוכין]:

כלים מיד טמאין. לשון הר"ש וצריך לדקדק דבכניסתו מיד. אין מיטמאין. אם לא עמד. דטמא עובר לא מיטמא. עכ"ל. ובמה שכתבתי במשנה ח' [ד"ה שהכניס] בשם התוספות דיבמות לא קשיא. דבבית שאני מבאילן. ומ"ש הר"ב כשנכנס עמהן לבית המנוגע. הוא דוחק גדול. דהא הכא במצורע שנכנס לבית טהור עסקינן. ואיהו גופי' כתב כלים שאמרנו כו'. אלא תחלת דבריו מועתקים מלשון הר"ש. והוקשה לו דצריך שיעמוד. והדר ביה לאוקמיה בשנכנס עמהן כו' ולא דק בדבריו שנמצאו מעורבבין. אבל הנכון לתרץ ע"ד התוספות:

כדי הדלקת הנר. פי' הר"ב דלא הוי מושבו כו'. דטריד בהדלקת הנר כו' כ"כ הר"ש. וצריך לומר דלא פלוג רבנן. ואף ביום נתנו לו זה השיעור: