בָּא לוֹ אֵצֶל הָאָשָׁם, וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ, וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בִּכְלִי, וְאֶחָד בַּיָּד. זֶה שֶׁקִּבֵּל בַּכְּלִי, בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בַּיָּד, בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצֹרָע. וְהַמְּצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְּצֹרָעִים. בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה:

וכרכן בשיירי לשון. עץ ארז ואזוב ושני תולעת היה מניחן יחד, והלשון יוצא ועודף על עץ ארז ואזוב, והיה כורכן בו דהוו שלשתן באגודה אחת:

הדם אשר יזה על המצורע יקחהו בידו לא בכלי לאמרו (שם) ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר ואמרה מה נתינה בעצמו של כהן אף קבלה בעצמו של כהן וראוי שיהיה המצורע כבר טבל בזה היום השמיני ואז יזה עליו הדם. ור' יהודה אומר שאינו טובל בזה יום השמיני כי כבר טבל בערב יום שביעי שקדם לך מאמרו ביום השביעי יגלח וגו' וחכמים אומרים שהמצורע כיון שנכנס בטומאה בימי חלוטו והוא עלול שלא ישמר ואולי יטמא בשביעי אחר טבילתו חייבוהו טביל' מספק ואע"פ שלא הסיח דעתו לא יצטרך טבילה [ולא] נאמר אולי להכנסתו לטומאה נטמא והוא לא ידע ואין הלכה כרבי יהודה:

אחד בכלי. ובריש (איזהו מקומן) יליף מקרא דכתיב כחטאת כאשם. הר"ש:

ואחד ביד. פי' הר"ב דכתיב ולקח הכהן ונתן מה נתינה בעצמו של כהן. פירש"י בריש איזהו מקומן דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה:

ועמד בשער ניקנור. דכתיב לפני ה' פ"ק דסוטה דף ח' ועיין מ"ש שם מ"ה (ד"ה לשער):