כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו. כָּל הַנְּדָרִים אָדָם מַתִּיר, חוּץ מִנִּדְרֵי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. כָּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִבְּכוֹרוֹת עַצְמוֹ:

ציירים. אומנין שמציירין צורות לנוי:

כבר התבאר בבכורות (דף לז.) המומין כאשר יתחדשו בבכור יאכל במומו ולא יהיה קרב והתבארו כל התנאים בזה. ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר:

רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. פי' הר"ב דאתקוש נגעים לריבים כו' בפ"ג דסנהדרין דף לד. וכן מקיש ריבים לנגעים. מה נגעים ביום דכתיב (ויקרא י״ג:י״ד) וביום הראות. אף ריבים ביום. ורבנן לא מקשו. דסברי דיני ממונות בלילה. כדתנן התם. תוספות פרק יב דזבחים דף קב [*ולר"מ איתא תו בסנהדרין שם. אי מה ריבים בג'. אף נגעים בג'. ודין הוא. ממונו בג'. גופו לא כ"ש ת"ל (שם) והובא אל אהרן הכהן. או אלאחד וגו'. הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים. ומי ומי הן הקרובים. שנינו במ"ד פ"ג דסנהדרין. וע"ש]:

רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו. כתב הר"ב ודוקא בפני עצמו אינו יכול להתיר כו'. דכיון דהוו בי תלתא לא חשידי. דהכי מוקמינן לסיפא דמתני' בספ"ד דבכורות [דף לא] כדלקמן. הר"ש. והר"ב שלא כתב דאין הלכה כר"י. י"ל דס"ל דהלכה כמותו. ומדפירש לדבריו וכתב ודוקא כו'. הורה לנו דס"ל דהלכתא כוותיה. וכן בהג"ה לפי' הר"ש כתב. דהלכתא כוותיה. דבירושלמי פ' אלו נדרים תני רבי חייא למלתיה בלשון חכמים. וכ"כ הרא"ש בר"פ בתרא דנדרים. אלא שההג"ה כתבה דאף בצירוף ג' אינו יכול להתיר. שפירשו דטעמיה דר"י דאין אדם מתיר נדרי אשתו משום דאשתו כגופו דמיא. והב"י י"ד סי' רל"ד דייק מדברי הטור דס"ל הכי:

חוץ מבכורות עצמו. מוקמינן לה בבכורות סוף פ"ד ביחיד מומחה דאי בתלתא לא חשידי דתנן בסוף פ"ב דיבמות [דף כה] מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד: