הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִים בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִין, בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם וּבְפִשְׂיוֹן. בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ופוטרו. אם הוא למטה מארבעה מראות:

אמר בנגעי בגדים (שם) ירקרק או אדמדם ואמר גם כן (שם) כי פשה הנגע בבגד והסגירו (הכהן) ז' ימים שנית:

הבגדים מיטמאין כו'. ודינם מפורש בפרק יא:

בירקרק ובאדמדם. כתב הר"ב הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה כו' וכן בבתים בג' שבועות כו'. וכן לשון הר"ש. ולאו למימרא דדוקא בשבוע השלישית כשחזר הנגע לכמות שהיה. שכן גם בשנייה אם כבר חלץ בראשונה. כדתנן בספי"ב ורפי"ג. אלא משום דבבתים איכא שלשה שבועות. נקט הכי. ומיהו כדאיתנהו:

בשני שבועות כו'. לשון הרמב"ם. אמר בנגעי בגדים ירקרק או אדמדם ואמר ג"כ כי פשה הנגע בבגד [ואמר] והסגירו שבעת ימים שנית:

בתחלה. אין זה כמו בתחלה דכל הנגעים. דכולהו להחליט והכא להסגיר. מ"מ תני לה משום פסיון דבתחלה אינו מסגיר. הר"ש. ולאו למימרא דאינו מסגיר כלל. דדל פסיון מהכא צריך להסגירו מפני המראה עצמו. אלא כלומר שאינו מסגירו מחמת הפסיון ועוד ה"ל להר"ש לפרש דסוף שבוע ראשון דהכא נמי להסגיר. ועכשיו ראיתי למהר"ם דאדברי הר"ש דמ"מ תני לה משום פסיון כו'. כתב וז"ל ותימה לי והאמרינן לעיל [בסוף משנה א] דבתחלה מסגיר ומסגיר אלמא דבפסיון מסגיר עליו אפי' בתחלה ונ"ל דהיינו דוקא כשנולד נגע במקום אחר אבל אם אותו נגע הראשון הולך ופושה הכל נגע א' ואינו מסגיר אלא על הראשון ולא על הפסיון כלל עכ"ל: