שרש שני הדעות שר"ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על איזה פנים שיהיה הנה הוא פסיון וחכ"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחלה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה הוא לא ישאר נגע שלם ואפי' היה אשר נשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור ואין הלכה כר"ע:
ר"ע אומר תראה בתחלה. כבר כתבתי לעיל בזה דלהרמב"ם לא גרסינן ליה. ודלהר"ב שמפרש לעיל כפי' הרמב"ם וגרס לדהכא דצ"ע. ומהר"ם כתב וז"ל לאחר הפטור איירי. ר"ע אומר תראה בתחלה. טעמא דר"ע אע"ג דנגע קמא נתבטל ונטהר. לא נתבטל לגמרי. דכי היכי דכי פשה קצת עליו אפילו אחר הפטור מיטמא משום פשיון. ה"נ אם נתמעט והלך מקצת מן האום. ולא נשאר אלא חצי גריס ופשיון כחצי גריס. מצטרפין זה עם זה להיות נגע אחד חדש ותראה כתחלה. וחכמים מטהרין. דאין דנין אפשר משאי אפשר. דמשום פשיון לא שייך להחליט לאחר הפטור אלא מחמת צירוף נגע קמא ששוב פשה על הראשון. אבל לענין אחר לא מצטרפינן ליה לגוף של נגע הראשון. שכבר נטהר ונתבטל. אלא אם כן נולד בו מחיה ושער לבן באותו גריס הראשון. ולאו דוקא שפשתה ברישא ושוב הלך מן האום. אלא ה"ה איפכא. רע"א תראה כתחלה. דכיון דס"ל בסמוך כשהלכה מן האום חצי גריס. מצטרף חצי גריס קמא בהדי חצי גריס דפסיון להחליט. א"כ נימא נמי שיצטרף חצי גריס קמא בהדי חצי גריס בתרא להסגיר. ע"כ:
וחכמים מטהרין. לשון הר"ב דלא חשיב פסיון אלא א"כ מוסיף כו'. ולא דק בלישניה. דא"כ לר"ע חשיב פסיון. והרי לא אמר ר"ע אלא תראה בתחלה. ואם נאמר שנסמך על פי' הרמב"ם. כ"ש דלא דק. שהרמב"ם מפרש דר"ע חשי' פסיון. וחכ"א שהפסיון הוא שיוסיף כו' אבל לא על משנה זו כתב כן. דאיהו לא גרס לה כלל כמ"ש לעיל. אלא על מתני' דלקמן הוא. דקאי על בבא הראשונה שבה. ומ"ש הר"ב. נחשב כראשון שעמד בעיניו וטהור. כלומר ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו כו'. כדפי' הר"ב בחכמים מטהרין דמתני' דלעיל. והר"ש מפרש לעיל והכא דמטהרין לגמרי. ומוקי לה בסוף שבוע שני ולאחר הפטור. וכבר כתבתי לשון מהר"ם בזה. [לעיל ד"ה רע"א]:
