הֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר לָבָן, הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן וְחָזַר שֵׂעָר לָבָן, וְכֵן בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה וּבְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְמִחְיָה, וְהָלְכָה הַמִּחְיָה וְחָזְרָה הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה:

הרי היא כסלע. נעשית רחבה וגדולה כסלע:

השרש אשר יתבאר בו והוא שמצורע כאשר הוחלט באחד מסימני טומאה והוסר זה הסימן אשר הוחלט בו ושב סימן טומאה אחר הנה הוא טמא שסימן טומאה נשאר בו ולא יטהר עד שיסורו סימני טומאה כולן לאומרו (ויקרא י״ד:ג׳) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע ולשון ספרא נרפא שהלך לו נגעו נגע שהלך לו שער לבן הצרעת שהלכה לה מחיה ואמר כי כאשר החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזר שער לבן אחר או הלך שער לבן בכלל ונולדה בו מחיה או הלך שער לבן לגמרי ונולד לו פסיון וזהו ענין אמרו וכן במחיה ובפסיון הנה אין הבדל בין היות זה החלט אשר החליט בשער לבן או יהי' בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או יהיה לאחר הפטור מאשר הוחלט הנה הוא טמא כל עוד שתמצא בו סימן טומאה והוא אמרו הרי היא כמות שהיתה וכן אם החליטו במחיה ונעדרה המחיה ונתחדשה אחר זה מחי' אחרת או נעדרה המחי' לגמרי ונתחדש פסיון או שער לבן הנה הוא טמא כמו שהיה בין שהיה החלט במחיה ההיא בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור וכן כאשר החליטו בפסיון אשר אי אפשר זה זולת בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור עוד הוסר זה הפסיון וחודש שער לבן הנה הוא טמא ולזה א) יאמר בזה ההיקש שהוסר הפסיון וחודשה המחיה לפי שלא כאשר הוסר הפסיון וחודשה המחיה בתוך האום יהיה טמא לפי שכבר אפשר להסרת הפסיון וחידוש המחיה שיתמעט הנגע מכגריס ויהיה טהור לפי מה שיתבאר בפרק שאחר זה:

הרי היא כמו שהיתה. לאומרו [ית'] (שם יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע. ולשון ספרא. נרפא שהלך לו נגעו. נגע שהלך לו שער לבן. הצרעת שהלכה לה מחיה. הרמב"ם. וזו נדרשת בטהרת המצורע. ולא ידעתי למה לא הביא ברייתא דספרא ששנויה בלשון משנתינו. החליטו בשער לבן הלך לו וכו'. ומפיק ליה מרבויא דואם פשה תפשה:

וחזר הפשיון וכן בשער לבן. כתב הר"ב הא דלא קתני הכא וכן במחיה כו' פעמים שיהיה טהור כגון שהמחיה מעטה הנגע מכגריס. לפי מה שיתבאר בפ' שאחר זה. הרמב"ם. ור"ל שם במ"ב. ולא שתתמעטה מכגריס ואע"פ שעם המחיה עדיין הוא כגריס. דהא בהדיא תנן בפ' דלעיל מ"ו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה כו' הלך שער לבן טמא מפני המחיה. אלא שתמעטה מכגריס ר"ל שיעור הגריס שהוא שתהא סביב המחיה מכל צד כשיעור ב' שערות. ובחנם טרח הכ"מ בריש פ"ג מהט"צ להוכיח מפירוש הרמב"ם ומפירוש הר"ש דשיעור בהרת כגריס שהוא עם המחיה. והרי משנה שלימה היא בפרק דלעיל. והר"ש פירש טעם אחר דלא קתני וכן במחיה. משום דמחיה הבאה במקום פסיון לא מטמא. משום דפסיון בחוץ ומחיה בעינן שתהא מבוצרת. ע"כ. וזה תימה בעיני דא"כ גבי מחיה כי קתני וכן בפסיון היינו נמי במקום המחיה. ואין פסיון אלא בחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועוד בפרק דלקמן מ"ג שאין הנגע פושה לתוכו. וכן בשער לבן כשנולד פסיון לא מצית אמרת דבמקום שער הוא שפשה שאין שער לבן מבחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועכשיו מצאתי למהר"ם שכ' להא דהר"ש דלהכי לא קאמר וכן במחיה וכו' כיון דאינה מבוצרת. וכתב עלה וז"ל לא תקשי א"כ שער לבן נמי לא יטמא דבעינן שיהא בנגע. די"ל שהשער לבן עומד בנגע ושוכב חוצה לו במקום שיהיה שם פסיון. ע"כ. ועדיין מה שהקשיתי ממחיה גופה עומד במקומה:

בשער לבן בסוף שבוע ראשון. לא קתני בתחלה כדקתני באחריני. משום דאין פסיון מטמא בתחלה. הר"ש: