אֵלּוּ בֶהָרוֹת טְהוֹרוֹת. שֶׁהָיוּ בוֹ קֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, בְּנָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, בְּקָטָן וְנוֹלַד, בְּקֶמֶט וְנִגְלָה, בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וְקֶדַח וּבַמּוֹרְדִין. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, הֶעֱלוּ שֵׂעָר וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת וְחָיוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:

אלו בהרות טהורות, שהיו בו קודם מתן תורה. מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה, דכתיב (ויקרא י״ג:ב׳) אדם כי יהיה בעור בשרו, פרט לזה שכבר היה. וכל הני נמי דחשיב, מהתם נפקי דבעינן שיוולד הנגע בשעה שראוי ליטמא בו ולא קודם, כמו גר עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד, וכן כולם:

אמר יתברך אדם כי יהיה בעור בשרו מן הדבור ואילך לאומרו יהיה בלשון עתיד:

בקמט ונגלה. שהאדם כאשר היה שמן הגוף עוד נכחש בשרו ונתגלו ממנו הנגעים אשר היו נסתרים וכבר ביארנו במה שקדמנו שראש והזקן כאשר היו בלתי שער אולם אם לא יצמח שער כלל הנה היא תטמא בנגעי קרחת וגבחת והשחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה והיא אשר תקרא מורסא כמו שביארנו שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם וכאשר (חיו והוא) נתרפאו רפואה שלימה ר"ל השחין והמכוה הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר והוא ענין אמרו וחיו ואני אבאר זה כולו במה שאחר זה ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו בהיותו כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור ותהיה בהרת טמאה בלי ספק ואחר זה נולד צרבת אשר טהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר בחדוש השחין או המכוה בה כמו שהתבאר בסוף הפרק הראשון מזאת המסכת עוד חיו השחין והמכוה ר"ל שחזרו לדין עור הבשר וחזר זה הנגע טמא וחכמים מטהרין לפי שהם אומרים מאשר נדחה ואמנם יטמא הנגע כאשר לא יחדש לו מה שיחייב דחייתו ויציאתו ממה שיהיה נגע מאשר טהור בגוף עד עתה והלכה כחכמים:

השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת נעשו צרבת וחיו. לשון הר"ב שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע היינו טומאה וכשבא השחין וכו' היינו טהרה כו' כשחזרו ונעשו צרבת היינו טומאה. וכ"כ הר"ש. ולדבריהם תימה למאי תנן וחיו. כיון שכבר משנעשו צרבת. היינו טומאה. ועוד דלדבריהם היכי קתני עד שלא נעשו צרבת. ומהר"ם מחק צרבת קמא. ולשון הרמב"ם [בפירושו] כך הוא. השחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה. והיא אשר תקרא מורסא. כמו שבארנו. שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים. וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי. הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם. וכאשר [חיו והיא] שנתרפאו רפואה שלימה. ר"ל השחין והמכוה. הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר. והוא ענין אמרו וחיו. ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו [בהיותו] כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור [פי' קודם שיתפשט השחין בעור] ותהיה הבהרת טמאה בלי ספק. ואחר זה [נולד] צרבת אשר טיהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר. בחדוש השחין או המכוה בה. כמו שהתבאר [בסוף] הפ' הראשון מזאת המסכתא עוד חיו השחין והמכוה [ר"ל] שחזרו לדין עור הבשר. חזר זה הנגע טמא. ע"כ. לדבריו דוקא כשחיו שנעשו כעור הבשר. קאמר ראב"י שהוא טמא. אבל לא כשנעשה צרבת. שאע"פ שהצרבת מטמא בנגעים. חלוקין הן מנגעי עור הבשר. כדתנן ברפ"ט. ולפיכך לא טימא ראב"י לנגע עור הבשר שבא עליו השחין. או המכוה. אלא א"כ שישוב לקדמותו עור הבשר. אבל עד שלא נעשו צרבת. ענינו עד שלא נעשו צרבת שחין ומכוה. שאין צרבת כי אם שהוא שחין ומכוה. ובחבורו פ"ו מהט"צ [הלכה ד] כתב בלשון הזה. היתה הבהרת בעור ונעשה מקומה שחין או מכוה. וחיו. והרי הן כעור הבשר: