כֵּיצַד דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וַעֲסוּקָה בְטָהֳרוֹת, וּפֵרְשָׁה וְרָאֲתָה, הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת, אֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁרָאָתָה:

דיין שעתן. נשים הרואות דם דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך, ולא אמרינן מקמי הכי נמי היה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם. דכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע״פ שלא יצא הדם לחוץ, דכתיב (ויקרא ט״ו:י״ט) דם יהיה זובה בבשרה, אע״פ שהוא בבשר ולא יצא לחוץ, טמאה. וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם, שאם אתה אומר כן, לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה:

כיצד דיה שעתה היתה יושבת כו': שם משלו יושבת במטה ולא אמר היתה עסוקה בטהרות להודיעך שאפי' למי שאמר דיה שעתה אמנם יאמר זה לטהרות לבד אבל לענין משכב ומושב הנה היא מטמאה מעת לעת האות על זה אמרו היא טמאה וכולן טהורות ולא אמרו והמטה טהורה וכן העיקר אצלינו כמו שביארנו בפתיחה ולשון התוספתא הרואה דם מטמאה מעת לעת אוכלין ומשקין ומשכבות ומושבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל ואינה מקולקלת ואינה מטמאה את בועלה ואינה מונה אלא משעה שראתה וירצה באמרו אינה מקולקלת שלא נתקלקלה בוסתה וכן הוא המשפט גם כן מפקידה לפקידה אם תהיינה שתי פקידות בעשרים וארבע שעות כמו שביארנו:

היתה יושבת במטה. כתב הר"ב לאשמועינן דמשום דיש לה וסת כו' הא אין לה וסת כו' מטה נמי טמאה. דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה. אפילו בכלי מונח ע"ג קרקע. גמרא. וכבר כתבתי כן במ"ב פ"ד דטהרות. ועיין עוד מ"ש שם במ"ד: