הַמַּפֶּלֶת לְיוֹם אַרְבָּעִים, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד. לְיוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד, תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד, תֵּשֵׁב לְזָכָר וּלְנִדָּה. יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה, שֶׁהַזָּכָר נִגְמָר לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד, וְהַנְּקֵבָה לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּרִיַּת הַזָּכָר וְאֶחָד בְּרִיַּת הַנְּקֵבָה, זֶה וָזֶה לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד:

המפלת יום ארבעים כו': אמר שאם הפילה יום מ' מעת בעילה אינה חוששת לולד לפי שלא נגמר צורת העובר בזה הזמן אמנם אם הפילה יום מ"א אשר הוא זמן אפשר שיגמור בו צורת העובר והפילה ולא ידעה אם ולד הפילה אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנדה ורבי ישמעאל אומר שזאת המפלת למ"א יום אי אפשר שיהיה מה שהפילה נקבה לפי שתבנית הנקבה לא תשלם ותגמר עד שיהיו לה פ' יום ולכן תשב לזכר ולנדה לבד אמנם אם הפילה ליום פ"א מעת בעילתה אז תשב לזכר ולנקבה ולנדה אם לא ידעה מה הפילה אם הוא דם או עובר ואין הלכה כר' ישמעאל:

וחכמים אומרים כו'. כתב הר"ב חכמים היינו ת"ק אלא משום דמסתבר טעמיה דר"י טפי מדת"ק. בגמרא דקא מסייעי ליה קראי דתניא. רי"א טימא וטיהר בזכר. וטימא וטיהר בנקבה. מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטימא וטיהר בנקבה. יצירתה כיוצא בה. א"ל. אין למדין יצירה מטומאה ור"י אמר קרא תלד [ואם נקבה תלד ומצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים דהא כתיב לעיל וילדה זכר] הוסיף לה הכתוב לידה אחרת בנקבה. [*ועיין רפ"ה]: