הַמַּקְשָׁה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה, כָּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה, טְהוֹרִים, עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּדַם הַשֹּׁפִי, הֵקֵל בְּדַם הַקֹּשִׁי, מְקוֹם שֶׁהֵקֵל בְּדַם הַשֹּׁפִי, אֵינוֹ דִין שֶׁנָּקֵל בְּדַם הַקֹּשִׁי. אָמַר לָהֶן, דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמַּה הֵקֵל עָלֶיהָ, מִטֻּמְאַת זִיבָה, אֲבָל טְמֵאָה טֻמְאַת נִדָּה:

המקשה בתוך שמונים לנקבה כו': כבר ידעת שיולדת נקבה מותרת לבעלה אחר י"ד יום ואפשר שתהר ותפיל באמצע פ' יום. מקום שהחמיר בדם השופי הוא י"א יום שבין נדה לנדה אשר קדם ביאורו לפי שהיא אם ראתה בהם דם נדה שלא מחמת ולד ג' ימים תהיה זבה ואם ראתה בהם דם הקושי תהיה טהורה כפי מה שקדם ביאורו. מקום שהקל בדם השופי הוא ששים יום וששה ימים של נקבה אשר כל דם שתראה בהם טהור אע"פ שהוא מחמת עצמה אינו דין שנקל בדם הקושי ויהיה ג"כ טהור וכבר בארנו שדם השופי הוא אשר ירד מבלי ציר וחבל ודם הקושי הוא אותו אשר ירד עם צירים וחבלים א"ר אליעזר דיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו שהמקשה בזולת ימי טוהר נדה ודם נדה יחשב זה דם הקושי ג"כ מקשה בתוך ימי טוהר וכבר בארנו בשני מבבא קמא שאין אחד חולק בזה העיקר אשר הוא דיו לבא מן הדין להיות כנדון אך תאמר רבי אליעזר שהמקשה נדה אינה בכלל עליו לפי שכבר בארנו במה שקדם שהמקשה בעת נדתה לבד הוא אשר תהיה נדה אמנם אם קשתה בתוך י"א יום הנה היא טהורה ואפי' טומאת נדה אין עליה ולכן תהיה ג"כ טהורה ודמיה טהורין אם קשתה בימי טהרה של נקבה ויהיה הבא מן הדין כנדון לפי שסברת רבי אליעזר שאמר היא נדה אם קשתה בתוך י"א יום יחוייב שתהא טמאה טומאת נדה אם קשתה בתוך פ' יום של נקבה כמו שזכר פה ואין הלכה כר' אליעזר:

המקשה בתוך שמונים של נקבה. פי' הר"ב כגון ששמשה לאחר י"ד כו'. א"נ שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי. אתד נגמרה צורתו באמצע שביעי. ואחד נגמרה צורתו לסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני רבי חייא [בפ' דלעיל דף כז] רש"י. והיינו דכתב הר"ב כגון. לומר דאיכא נמי גוונא אחרינא. ולי נראה דמתני' לא מיירי בגוונא אחרינא שכתב רש"י. דא"כ מאי איריא למתני בתוך פ' של נקבה. ליתני סתמא המקשה בתוך ימי טוהר אלא ודאי בחידוש לא קמיירי. ואף הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ז מהא"ב. [הלכה ט'] לא אסברה לה אלא בששמשה לאחר י"ד כו':

עד שיצא הולד. יצא הולד טמאה לידה. רש"י בגמ':

ורבי אליעזר מטמא. פי' הר"ב נדה. ונחלקו רש"י והתוספות דלרש"י אף בימי זיבה מדקאמר ת"ק כל הדמים שהיא רואה טהורה ועלה קאמר ר"א דטמאה ולא מפליג [משמע] דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקאמר ר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו. והתוספות [ד"ה אימא] פירשו בשם הר"ר מנחם. דר"א לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו ועיין לקמן:

אמרו לו לר"א ומה במקום שהחמיר בדם השופי וכו'. [*וכתבו התוספות [ד"ה דיו]] וא"ת ובלא ק"ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי. ולמה בשביל קשוי יש לה להיות טמאה. וי"ל דטעמא דר"א כדאמר רבא בגמרא. בהא זכנהו [תשובה נצחת יכול להשיבן] ר"א לרבנן לאו אמריתו דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ה"נ וטהרה ממקור דמיה. דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ולכך צריך להו לרבנן ק"ו ומחמת ק"ו אית לן למדרש קרא דדמיה למלתא אחריתא וליכא לאוקמי קרא אפילו בימי נדה דליכא ק"ו [דרבנן נמי דרשי] דתשב [על דמי טהרה. דה"ל למכתב וששים יום וששת ימים דמי טהרה. רש"י דף לו] ישיבה אחת לכולן [או כולן טהורים או כולן טמאים]. ור"א סבר דכיון דאיכא לאוקמי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק"ו. משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה. אבל בימי נדה טמאה. ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה א' לכלן. כדאמר בגמ'. ע"כ. והא דמסקי ולדידיה אף בימי זיבה כו' היינו לפירוש רש"י. דס"ל דר"א אף בימי זיבה מטמא. אבל להר"ר מנחם [ד"ה אימא] אה"נ דלא מטמא ר"א אלא בימי נדה. ולית ליה לר"א דרש' דתשב ישיבה אחת לכולן. ולא איתמר בגמרא אלא לרבנן. כדמסקי בדבור שאחר זה:

אמר להן דיו כו'. ואף רבנן אית להו דיו. אלא דדרשי תשב ישיבה אחת לכולן. כדפרי' [לעיל] בשם התוספות. ולא קשיא אדמוכח בספ"ב דב"ק דכ"ע אית להו דיו. ומש"ה נמי שפיר כתב הרמב"ם דאין הלכה כר"א אע"ג דקאמר דיו. ולכ"ע אמרינן דיו. אלא שדבריו מוטעים ואינם מובנים לי. והר"ב שסתם ולא פירש הלכה כמאן. נתן בזה מקום לטעות. דהרי יש לדון כפי הנראה מפשטא דמתני' דזכנהו ר"א לחכמים במאי דקאמר דיו. ולפיכך הלכה כמותו. וכ"ש דחזינן דבמתניתין ד' דמיירי נמי בדיני קשוי. דפסקינן כמותו: