בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרֶיהָ נִבְדָּקִין. בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרֶיהָ קַיָּמִין. וּבוֹדְקִין כָּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרָיו נִבְדָּקִים. בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרָיו קַיָּמִין. וּבוֹדְקִין כָּל שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה. קֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ יוֹדְעִין אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדָרְנוּ, לְשֵׁם מִי הִקְדָּשְׁנוּ, אֵין נִדְרֵיהֶם נֶדֶר וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. לְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֶׁם מִי נָדָרְנוּ, לְשֶׁם מִי הִקְדָּשְׁנוּ, נִדְרָן נֶדֶר וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ:

כל הנשים מיטמאות. בנדה משיצא הדם מן המקור והגיע לבית החיצון, ואע״ג דהעמידוהו כותלי בית הרחם ולא פירש לחוץ. דכתיב [שפ ט״ו] דם יהיה זובה בבשרה, מלמד שמטמאה אע״פ שעדיין הוא בבשרה. ובית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה:

בת אחת עשרה שנה ויום וכו': זה אשר אמרנו בת י"ב שנים ויום אחד ובן י"ג שנה ויום אחד נדריהן קיימין ואפי' אמרו אין אנו יודעין. בתנאי הבאת שתי שערות למטה בגוף כמו שבארנו במקומות ביבמות וכתובות ואז לוקין על המראתן אם מרו אמנם אם לא יביאו שתי שערות עדיין קטנים הם וכוונת נבדקים שישאלום אם הם יודעים כוונת הנדרים ולמי הם ואם לא יאמרו נבדקים כל י"ב וכן כל י"ג לתינוק לפי שכבר נאמר ששלשים יום בשנה חשובין שנה היה עולה במחשבתינו של בעל זה המאמר אם ישאלום שלשים יום ומצאם שלא יבינו נסתלקה חקירתם אמר אין הענין כן אבל לדברי הכל בודקין כל שנת י"ב חדש לנקבה וי"ג לזכר וכל עוד שנמצאום יודע נדריו קיימין ואע"פ שהם קטנים וזה היא עונת נדרים הרמוז אליה בכל מקום ושני הנקבה לעונת נדרים פחות משני הזכר להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב:

בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים. בגמרא מרבינן לה מכי יפליא מופלא הסמוך לאיש. פי' רש"י מופלא יודע לפרש לשם מי נדר. סמוך לאיש. שהוא סמוך לבוא לכלל גדול. דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות. והיינו בתינוקת כל י"ב. ובתינוק כל י"ג. ע"כ. והא דתינוקת קודם לתינוק. פי' הרמב"ם להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב. ע"כ. ובגמרא דכתיב (בראשית יב) ויבן ה' את הצלע. מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש:

בת י"ב שנה ויום אחד. כתב הר"ב והוא שהביאה שתי שערות. והאשה ממהרת לבוא לפני האיש. כדתנן בסוף פרקין:

ובודקין כל י"ב. גמרא בת אחת עשרה ויום אחד נדריה נבדקים למה לי. איצטריך סד"א סתמא בי"ב בעיא בדיקה. בי"א לא בעיא בדיקה. והיכא דחזינן ליה דחריפא טפי מיבדקא בי"א. קמ"ל:

קודם לזמן הזה. לשון הר"ב קודם ר"ה של י"ב כו'. וכן לשון רש"י. ואין כוונתם על ר"ה ממש. אלא ר"ל ראש שנת י"ב דידהו. וכן מפורש בפירש"י סוף דף מד:

אף ע"פ שאמרו אין אנו יודעים וכו'. גדולים הן. ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו. דסופו לבא לכלל דעת. ואין שוטה אלא המקרע כסותו. והלן בבית הקברות. והיוצא יחידי בלילה. [*כדתני' בריש חגיגה דף ג] אבל תוך הזמן הזה אם ידוע לשם מי נדר הוי נדר. דקטן הוא. רש"י: