כַּיּוֹצֵא בוֹ, כָּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהוּא מַכְנִיס, מוֹצִיא. וְיֵשׁ שֶׁמּוֹצִיא וְאֵינוֹ מַכְנִיס. כָּל אֵבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ צִפֹּרֶן, יֶשׁ בּוֹ עֶצֶם, וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפֹּרֶן:

עד שלא בא העליון. סימן של דדין, והוא בוחל:

כיוצא בו כל כלי חרש כו': מכניס הוא שיהיה נקוב נקב אפשר שיכנס המים ממנו לכלי אם תשים זה הכלי על פני המים ובלי ספק שכל נקב הוא בזה השיעור אם מלא זה הכלי במים יוזל ממנו וזה אשר יקראהו מוציא משקה וכבר בארנו זה במסכת כלים שכל כלי חרס ינקב בכונס משקה אשר יפסל ולא יאות שיהיה גיסטרא ר"ל יושב לקבול ההטפחה ואז לא יקבל טומאה כן ג"כ אם ינקב כמוציא משקה הנה הוא פסול לגסטרא ולא יאות אליה ולכן לא יקבל טומאה לסיבת זה מה שזכרנו לפי שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא לפי שגיסטרא עצמה אמנם נעשתה לקבל ההטפחה ואם תהיה מטפחת נצטרך אליה לנושא אחד ואמר יש שהוא מוציא ואינו מכניס ר"ל שיש קצת כלי חרס לקצת העניינים שאם ינקב במוציא משקה לבד ואינו מכניס משקה יהיה כשר וזה לקדש בו מי חטאת לפי שמכניס ואינו מוציא כשר למי חטאת ויהיה לשון המאמר ממה שבארנו כל כלי חרס שפסול למי חטאת פסול לגיסטרא ויש שפסול לגיסטרא ואינו פסול למי חטאת: וכבר התבאר בשני מאהלות שאבר שיש בו עצם מטמא במגע ובאהל ואם לא יהיה בו עצם אינו מטמא באהל וזאת היא התועלת בידיעתינו מזה האבר אם יש לו עצם אם לא וכבר התבאר בהש"ס שאלה הפרקים אשר בהם הצפורנים אם נעדר הציפורן אע"פ שהאבר נשאר בגדלו ובבשרו הנה הוא מטמא במגע. ובמשא ואינו מטמא באהל:

כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא. כתב הר"ב נ"מ להא דקי"ל דכלי חרס שלם שניק' אינו פסול לקדש כו' [ועיין במ"ה פ"ה דפרה] עד שינקב נקב גדול בכונס משקה. גמ' ופירש"י דרחמנא אמר (במדבר י״ט:י״ז) מים חיים אל כלי. והאי לאו כלי הוא. ע"כ. והוי מצי נמי לאוקמא לענין טהרת טומאה. דהא תנן רפ"ג דכלים העשוי למשקה שיעורו במשקים. ופירש הר"ב בכונם משקה. אלא דניחא ליה לאוקמא בעשוי אף לאוכלים דהא כל כלי חרס תנן. וכיוצא בזה מצאתי בפרק י דשבת דף צ"ה אדאמר רבא ניקב בכונס משקה טהור [כמו טהר יומא [דברכות דף ב] כלומר בטל לו כו'] מלקדש בו מי חטאת שכתבו התוספות וכ"ש דטהור מלקבל טומאה אם היה מיוחד למשקין:

כל אבר שיש בו צפורן. פי' הר"ב כגון אצבע יתירה כו'. דקי"ל האברים אין להם שיעור במ"ז פ"ק דאהלות. ועיין מ"ש בריש מסכתא טהרות: