אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ. וַאֲפִלּוּ מְגֻיָּד, וַאֲפִלּוּ גוֹסֵס. זוֹקֵק לַיִּבּוּם וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם, מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה וּפוֹסֵל בַּתְּרוּמָה. וְכֵן בְּהֵמָה וְחַיָּה אֵינָן מְטַמְּאִין, עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם. הֻתְּזוּ רָאשֵׁיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁמְּפַרְכְּסִים, טְמֵאִים, כְּגוֹן זָנָב שֶׁל לְטָאָה שֶׁהִיא מְפַרְכָּסֶת:

אמר יתברך (במדבר יט) הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות הנה ביאר בזה הפסוק שהוא לא יטמא עד שימות ואם היה [אולי צ"ל בענייננו. ור"ל מגוייד או גוסס] בענינו לא יטמא בו בחיותו וכאשר היה המת אשר טומאתו חמורה לא יטמא עד שימות כל שכן הנבלה והשרץ:

ומגוייד. חתוך או נדקר. וגוסס הוא אשר הוא בפרק המות:

זוקק ליבום. אם היה מת האדם ועזב אח בזה הענין הנה אשת המת זקוקה ליבם ויחייב עליה כל דיני זקוקה ליבם וכן אם עזב ולד בזה הענין הנה אשת המת פטורה מן היבום ומן החליצה והאשה ישראלית אשר לה ולד מכהן והיה הולד על זה הענין הנה אוכלת בתרומה בשבילו עד שימות וכן הכהנת אשר לה ולד מישראל והוא בזה הענין הנה אין ראוי לה לאכול בתרומה עד שימות:

וביאור הותזו ראשיהן נבדלו ראשיהן:

מפרכסין. מתנועעים והתנועה אשר ינועו האברים אחר המות יקרא פרכוס:

הלטאה. הוא שם השרץ וזה הבעל חי יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתוכו ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשט בכלל האיברים משורש והתחלה אחת אבל תהיה מתפרדת בכל הגוף:

עד שתצא נפשו. כתב הר"ב דכתיב כל הנוגע כו' למדך הכתוב כו'. ומכאן אתה דן לשרץ. מה מת חמור אינו מטמא עד שעה שימות. שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות. ספרי. וממילא לבהמה וחיה דתנן לקמן:

הותזו ראשיהם אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף. הרמב"ם ספ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות [הלכה י"ד]. ופי' הכ"מ דאל"כ פשיטא. ע"כ. כלומר דאף על פי מפרכסין אינה רבותא כלל:

כגון זנב של לטאה. הוא שם השרץ [בפ' שמיני] וזה הבע"ח יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתיכה. ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשטת בכלל האיברים משורש והתחלה אחת. אבל תהיה מתפרדת בכלל הגוף. הרמב"ם: